שופטי בית המשפט העליון / צילום: יוסי זמיר
אתחיל מהסוף: החלטת בית המשפט העליון מהשבוע האחרון, המכונה "הלכת אוריך" - אשר הכשירה את החיפוש הבלתי חוקי ואפשרה למשטרה לבצע חיפוש בטלפונים הניידים של יועצי ראש הממשלה לשעבר עופר גולן ויונתן אוריך, בחקירה שמתנהלת בעניינם בגין חשד להטרדת עד המדינה שלמה פילבר - מהווה החמצת הזדמנות יקרה מפז להעביר מסר חד ונוקב באשר להשלכות המותר והאסור בחקירת משטרה.
"הלכת אוריך" קובעת כי אף אם יתברר לבית המשפט כי קודם לבקשת צו החיפוש בוצע על-ידי המשטרה חיפוש בלתי חוקי במחשב או בטלפון לגביהם נתבקש הצו, הרי שככלל הפגם לא יהווה שיקול מכריע לדחיית הבקשה למתן צו החיפוש; וכי ככל שבתום החקירה יוחלט על הגשת כתב אישום, ההשלכות הראייתיות של החיפוש הבלתי חוקי ייבחנו בהליך העיקרי. ובשפת העם: מה שהיה הוא שיהיה.
"הלכת אוריך", אשר נפרסת על לא פחות מ-123 עמודים, מהווה אינדיקציה מכרעת לכך ששיטת המשפט שלנו בוחרת להתרחק במודע מדוקטרינת "פרי העץ המורעל" הנהוגה במשפט האמריקאי, שם כל ראיה אשר הושגה באופן בלתי חוקי תיפסל באופן אוטומטי, גם אם מדובר בראיה מכרעת בתיק רצח.
לאלה התוהים כיצד אמירתי זו מתיישבת עם הצעת החוק שעברה אך לאחרונה בכנסת ישראל וקרויה "הצעת חוק פרי העץ המורעל", אומר כי בעוד זו מוצגת כלפי חוץ כמהפכה של ממש בכל הנוגע למעמדן של זכויות חשודים במשפט הפלילי וכמהלך חשוב לקידום המחויבות לשמירה על הליך הוגן ועל טוהר ההליך השיפוטי, הרי שבחינה מדוקדקת של ההצעה מובילה למסקנה אחרת.
עיון בנוסח החוק המוצע מלמד כי מלבד הערך הדקלרטיבי מכך שהסמכות לפסול ראיות שהושגו שלא כדין תעוגן בחוק הכתוב, הרי שאין בהצעת החוק החדשה כל בשורה של ממש, והלכה למעשה מדובר באותה הגברת בשינוי אדרת.
בלשון מליצית אומר שאימוץ השם הצעת חוק "פרי העץ המורעל" מן המשפט האמריקאי לשיטת המשפט הישראלית עשוי להיחשב כהטעיה בפרסום, שכן תהום פעורה בין השניים. בהצעת החוק הפסילה איננה אוטומטית אלא תיבחן בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה ולשיקול-הדעת של בית המשפט.
כפי שניתן לראות, העיקרון הכללי שהיה נהוג עד כה נשמר בשני המקרים. ב"הלכת אוריך" נקבע כי ככלל, צו חיפוש במחשב או בטלפון נייד יינתן גם אם קודם לכך בוצע באלה חיפוש שאינו חוקי, ואילו בהצעת החוק נקבע כי אין מדובר בפסילה אוטומטית של כל ראיה שהושגה שלא כדין, אלא בהכרעה הנתונה לשיקול-דעת בהתאם לנסיבותיו הכוללות של המקרה הפרטני, בשים לב לאינטרס הציבורי בעניין קבלת הראיה.
"הלכת אוריך" והצעת החוק אומנם מתיימרות כאמור להרחיב את יריעת האפשרויות לפסילת ראיה ולהעניק משקל משמעותי יותר לזכות להליך הוגן, אולם בפועל הן אינן מעניקות כל ערך מוסף מעבר לפסיקה הנהוגה כיום.
בניגוד ל"הלכת אוריך" שהשפעתה על הסוגיה שלפנינו מוגבלת, הרי שהשבוע ניתנה בבית משפט השלום בראשון לציון, מפי השופט ארז מלמד, החלטה כבדת-משקל בתיק בו אני מייצג, אשר עשויה להוביל למהפכה של ממש בפרקטיקה הרווחת על-ידי חוקרי המשטרה באשר לחדירה לטלפונים ניידים של חשודים. בקליפת האגוז נקבע כי בכל מקרה ומקרה בו שוטר מבקש מחשוד גישה לטלפון הנייד שברשותו - בין באמצעות מתן סיסמה ובין בכל דרך אחרת - שומה עליו להבהיר לחשוד כי הוא רשאי לסרב לעשות כן וכי הסירוב לא ייזקף לחובתו, ואין בעובדה שהשוטר אוחז בידו בצו חיפוש או חדירה לטלפון הנייד כדי לשנות מדרישה זו.
אז אם השבוע לא הגיעו בשורות להגנה על זכויות נחקרים מירושלים - בראשון לציון, מסתבר, שופטים יש גם יש.
הכותב הוא מומחה למשפט פלילי ולעבירות צווארון לבן