מדיניות תחרות לא יכולה לעצור אינפלציה
"אינפלציה" ו"יוקר מחיה" מככבים בשיח הכלכלי-ציבורי בתקופה האחרונה. אבל נראה שיש הרבה בלבול לגבי איך הם קשורים זה לזה ואיך הם קשורים למדיניות תחרות. אנסה לעשות קצת סדר.
יוקר המחיה מתייחס לרמת המחירים יחסית לארצות אחרות ולעיתים יחסית להכנסות. יש גורמים רבים ליוקר מחיה במדינה כלשהי, אחד מהם הוא כוח שוק של חברות: היכולת שלהן לגבות מחירים בשיעור גבוה מעל העלויות. זה כולל כוח שוק של פירמה בודדת (שנובע מריכוזיות) וכוח שוק משותף (מצב שבו חברות שפועלות באותו תחום נמנעות מתחרות). מדיניות תחרות שואפת להשתמש בכלים שברשותה כדי להפחית את מרכיב כוח השוק ביוקר המחיה. דוגמה לאחת הפעולות להקטנת כוח שוק משותף היא איסור על חברות לתאם העלאות מחירים, הן במישרין והן בעקיפין (כלומר דרך ספקים או משווקים). כשחברות לא יכולות לתאם העלאות מחירים, כל חברה חוששת להיות הראשונה לעשות זאת בגלל התגובה השלילית של הצרכנים.
דינמיקות שונות
אבל כוח שוק משותף הוא רק סיבה אחת לעליית מחירים. סיבה אחרת לחלוטין לעליית מחירים שלא בשטח השיפוט של רשות התחרות היא לחצים אינפלציוניים: דינמיקה מאקרו-כלכלית של חוסר התאמה מתמשכת בין ביקוש להיצע במחירים הקיימים. אין לה שום קשר לכוח שוק. אבל רשות התחרות לא יכולה ולמעשה לא צריכה לאבחן מה מקור כל עליית מחירים, כי העלאת מחירים היא בכל מקרה לא מנוגדת לחוק התחרות. מה שמנוגד לחוק התחרות זה רק תיאום על העלאת מחירים, תיאום שאסור ללא קשר לסיבת ההעלאה.
ופה מגיע הבלבול: כיוון שרשות התחרות פועלת נגד תיאום על העלאות מחירים, יכולה להיווצר אשליה שהכלים שלה גם יעצרו אינפלציה מאקרו-כלכלית. אבל הכלים של רשות התחרות לא נועדו למטרה זו, ובכל מקרה הסיכוי שיצליחו בכך פעוטים. כוחות אינפלציוניים מאקרו-כלכליים פשוט הרבה יותר מדי חזקים. כשיש לחצים אינפלציוניים ועליה מתמדת בעלויות של פירמות, החברות בסוף ימצאו דרך להעלות מחירים גם בלי תיאום ביניהן. כאנלוגיה, חומר איטום שמונע נזילות בגג (אנלוגיה לכוח שוק משותף) לא יצליח לאטום חור בסכר גדול (אנלוגיה לאינפלציה), למרות שכביכול הוא נועד למטרה כללית דומה. המסקנה היא שאמנם רשות תחרות מצופה להשתמש בכלים שברשותה כדי להקשות על חברות לתאם עליות מחירים, אבל אי-אפשר לצפות ממנה לעצור אינפלציה, ובטח אי-אפשר להאשים אותה בכל פעם שהמחירים עולים.
בלבול במושגים
לשם המחשה של הבלבול במושגים, לבנק ישראל, שתפקידו המרכזי הוא יציבות מחירים, יש כבר שנים רבות יעד אינפלציוני של אחוז עד שלושה אחוז. כלומר בנק ישראל, כמו בנקים מרכזיים אחרים בעולם, רוצה אינפלציה חיובית (יש סיבות טובות לכך). אבל אם רשות התחרות אמורה לעצור כל עליית מחירים, אז לכאורה אם בנק ישראל הצליח (כלומר אם יש קצת אינפלציה) אז רשות התחרות נכשלה ולהפך. כמובן שאין באמת סתירה, רק אי הבנה. בנק ישראל מתמקד רק בלחצים אינפלציוניים מאקרו-כליליים, ורשות התחרות רק בכוח שוק. אולי לתקופה קצרה, שינוי בכוח השוק של חברות יכול להשפיע על רמת המחירים הכללית ובכך על מדידת האינפלציה באותה תקופה, אבל זה רק קושי מדידתי ולא מהותי, ובכל מקרה ההשפעה של שינוי בכוח שוק על האינפלציה תהיה נמוכה - כוח שוק לא משתנה כל-כך מהר על פני כלל המשק.
והערה לסיום. יש שמביעים כמיהה שחברות עם מרווחים גדולים יספגו עליה בעלויות בלי לעלות מחירים וככה ירככו את האינפלציה. אם הן יעשו זאת מרצונן או מלחץ צרכני, אדרבא. וגם יתכן שהקושי שרשות התחרות מערימה על תיאומי העלאת מחירים תעכב לזמן קצר חלק מעליות המחירים האינפלציונית. אבל אין דרך מעשית לעצור אינפלציה חוץ ממדיניות מאקרו-כלכלית ואולי פיקוח ישיר על המוני מחירים - דבר שעלול להוביל למחסור במצרכים ולעיוותים שונים, וכנראה שרק ידחה את האינפלציה. יתכן שכשעולים מהמחירים זה מזכיר לציבור שיש בישראל חברות עם כוח שוק. אבל זה לא קשור לדיון הנוכחי: מדיניות שממוקדת בכוח שוק עודף חשובה גם כשיש אינפלציה וגם כשאין אינפלציה.
הכותב הוא ד"ר לכלכלה ושימש בעבר ככלכלן הראשי של רשות התחרות וכממלא-מקום הממונה
