חדירה לפרטיות / צילום: Shutterstock, Sashkin
הגילויים הופכי הקרביים של תחקירי תומר גנון ב"כלכליסט" אודות המעקבים שביצעה משטרת ישראל אחר אזרחים ופעילים חברתיים שהעזו למחות נגד השלטון, באמצעות תוכנת הריגול של NSO, הכניסו את בכירי התקשורת ואת אנשי הציבור שלנו להלם שתורגם מיד לזעם קדוש. כולם התחרו בכולם על בחירת מילים חריפות יותר שיביעו את זעזועם העמוק מהחשיפה.
בצדק. כל מי שעבד אי-פעם עם אזרחים שברחו ממשטרים דיקטטורים, יודע שהחדירה לפרטיותם היא אחת החוויות הקשות ביותר לאדם. זה לא רק עצם החשיפה של מה שהעדפת להסתיר. זה בעיקר אובדן השליטה שאתה חש לגבי כל חייך. אין לך תחושת מוגנות וביטחון בשום מקום. אין לך פינה בעולם בה אתה יכול להסיר את המסכה ולהסדיר את הנשימה. זו טראומה שהאירוע המכונן אותה הוא עצם היותך חי, ולכן היא לא פוסקת ומובילה, פעמים רבות, להתפרצות מחלות נפש בקרב הנעקבים.
לכן הדרישה התקיפה לחקור את המעשים - לבדוק מי בכירי המשטרה שנתנו את הפקודה, מי השופטים שאישרו זאת כחותמת גומי גם במקומות שלא היו אמורים לאשר ומי החוקרים שעשו בחומרים שימוש אסור נוסף - מחויבת בתקיפות. אם איש לא ייתן את הדין - זה יקרה שוב. ללא ספק.
במובנים אלה, אסור שהעיסוק התקשורתי ייפסק, ואסור שהזעם ישכך. אבל הפולני שבי - זה ששתי מילותיו הראשונות כתינוק (עוד לפני "אבא" ו"אמא") היו "אמרתי לך" - מתקשה בכל זאת למחוא לאותם אנשי תקשורת וציבור כפיים בלב שלם.
במשך עשר השנים האחרונות, בעקבות פעילותי בעמותות "תיקון עולם" בעולם השלישי, נחשפתי למעשים המחליאים שמשטרים אפלים (ממערב אפריקה דרך מזרח אירופה ועד למזרח אסיה) עושים באמצעות טכנולוגיות שפיתחו מיטב בחורינו, יפי הבלורית והתואר מהטכניון ומ-8200. כציוני גאה התביישתי לא פעם לגלות במקומות החשוכים והמגונים ביותר מבחינה מוסרית טביעות האצבעות של חברות ישראליות, לרבות של אנשים שהכרתי אישית וידעתי את טובם.
פניתי אל בכירים רבים במערכת הביטחון לעצור את החרפה. הם הקשיבו אבל לא באמת התעניינו. התשובות נעו מהיתממות דוגמת "אנחנו מספקים פלטפורמה ולא אחראים על השימוש שבה" ועד ל"אם לא אנחנו נעשה את זה, מישהו אחר ימכור להם ולך, דווקא לך חשוב שייכנס כסף לישראל כדי לקדם את המטרות החברתיות שלך, שלך?" (זה ציטוט כמעט מדויק של בכיר מאוד במערכת הביטחון. אני מדייק).
לאחר הכישלון פניתי לאנשי תקשורת רבים. חלק מהם נמנה עם המזועזעים הראשיים כעת (וכאמור, טוב שכך). זה לא באמת עניין אותם. שתיים ורבע כתבות שלא הצמיחו כמעט פולוו-אפים. שום לחץ ציבורי לא נוצר על-ידם שעשוי היה להביא לשינוי.
רק בשבוע שעבר פניתי למספר מובילי דעה שיצטרפו אליי ולחברי בעמותת ינשו"ף - עמותה ששמה לה למטרה "להילחם במכירת נשק (כולל טכנולוגיות סייבר התקפיות) ישראלי למשטרים האכזריים בעולם, שהופכת אותנו למקור להרג והרס, ולשותפים לפשעים הללו".
התגובות היו דומות לאלה שתוארו קודם. רק מעטים הצטרפו לדרישתנו שכל בקשה ליצוא טכנולוגיה התקפית ונשק תעבור בדיקה מוקדמת של אפ"י (אגף הפיקוח על היצוא הביטחוני במשרד הביטחון), שתבחן - בנוסף לכך שהעסקה לא פוגעת באינטרסים ביטחוניים ודיפלומטיים של מדינת ישראל - גם את היעד הסופי של היצוא מההיבט המוסרי ולפי עקרונות טוהר הנשק שמאפיינים את חברתנו.
זה לא עניין אותם כשזה נעשה למישהו אחר, ועכשיו הם מזועזעים כי זה כבר כוון אליהם. הלקח ברור וידוע מאז ומתמיד: מי ששותק כשעושים משהו לאחר - סופו לסבול מאותו מעשה. אין הגנה.
אפשר לקוות שהפעם הלקח הזה יחלחל. ואם לא, תמיד נוכל לחזור ל"אמרתי לך" הטוב והנוח. אני באמת מקווה שהפעם בסוגיה הזו זה לא יקרה.
הכותב הוא דיקן הקמפוסים הרב-תרבותיים של הקריה האקדמית אונו