תחקיר "כלכליסט", שלפיו המשטרה עושה שימוש ברוגלה המכונה "פגסוס" של חברת NSO כדי לפרוץ לטלפונים של אזרחים ללא פיקוח משפטי, עורר הדים רבים וגינויים מצד פוליטיקאים מימין ומשמאל.
ח"כ משה ארבל התייחס גם הוא לסוגיה והקדיש חלק מדבריו לנושא ההאזנות לפוליטיקאים. "אחד הדברים שהופיע בתחקיר זה האזנות סתר לנבחר ציבור. עכשיו, (כשמאזינים ל)נבחר ציבור, לפי החוק חייבים אישור של בית משפט עליון. מה עשתה המשטרה? העבירה את האזנות סתר למקורביו… (ואז) לא צריכים צו של בית משפט עליון…".
כלומר, ארבל טוען כי בכל הנוגע להאזנות סתר, החוק מבחין בין האזנה לאזרח מן השורה לבין האזנה לנבחר ציבור שדורשת אישור מראש של שופט עליון. בדקנו.
הבסיס החוקי להאזנות שמבצעת המשטרה הוא חוק האזנות הסתר מ-1979. החוק מגדיר הליך לביצוע האזנות סתר במקרה של חשש לפגיעה בביטחון המדינה (שבו לא נעסוק כאן) והליך לביצוע האזנות למניעת עבירות וגילוי עבריינות. בכל הנוגע להליך האחרון, מוגדרים שורה של תנאים (למשל, העבירה חייבת להיות מסוג "פשע"), וכן נקבע מה צריכה לעשות המשטרה כדי לקבל אישור לפעולה: קצין בדרגת ניצב משנה ומעלה צריך לבקש אישור לכך מנשיא בית משפט מחוזי או מסגנו.
כלומר, לפחות ככל שהדברים נוגעים לאזרח מן השורה, מספיק אישור בית משפט מחוזי. אז על מה מתבססים דבריו של ארבל?
בחוק חסינות חברי הכנסת מ-1951 נקבע בין היתר כי לחברי הכנסת יש חסינות מפני האזנות סתר. יחד עם זאת, כמובן שהחוק כולל גם סייגים שמאפשרים להאזין להם בנסיבות מסוימות. למשל: במקרה של חשד שחבר הכנסת חשוד ברצח או בהמתה; עבירה מסוג פשע שיש בה כדי לפגוע בביטחון המדינה; או עבירה של עסקת סמים.
איך מאשרים האזנה במקרה כזה? ניצב משנה במשטרה, ראש אמ"ן או ראש השב"כ, בהתאם לסוג העבירה, צריכים להגיש בקשה - שאושרה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה - לשופט של בית המשפט העליון. בנוסף, לפי החוק, גם לא ניתן "להגיע" אל חבר הכנסת באמצעות האזנה למקורביו - כפי שהזכיר ארבל, זו אחת מטענות התחקיר - מכיוון שנקבע בו שאם במהלך האזנת סתר לאזרח מן השורה התגלה כי הוא מדבר עם חבר כנסת, יש להפסיק להאזין לחומרים.
אז האזנה לחברי כנסת אכן דורשת חציה של רף גבוה יותר, ובכללו אישור של שופט עליון ולא מחוזי, כפי שטען ארבל. בהקשר זה מעניין לציין כי בימים האחרונים התייחס לנושא גם השר לביטחון פנים, עמר בר-לב, שכנראה התבלבל לגבי מה שקובע החוק בנוגע להאזנות סתר לנבחרי ציבור.
כמו ארבל גם בר-לב הסביר כי הנוהל לגבי פוליטיקאים "הוא שונה והרבה יותר חריף", אלא שלדבריו, עליהם חזר בשתי הזדמנויות שונות ("חדשות סוף השבוע" בקשת 12 ו"קלמן ליברמן" בכאן ב') השוני בא לידי ביטוי בכך שבמקרה כזה נדרש אישור של נשיא בית משפט מחוזי. כפי שראינו, אישור של נשיא בית משפט מחוזי הוא דווקא חלק מההליך הרגיל, בעוד שהיחס המיוחד לפוליטיקאים בא לידי ביטוי בכך שבמקרה שלהם נדרש אישור של שופט בית משפט עליון.
ובחזרה לדברי ארבל. הוא אומנם צודק בכל מה שנוגע לחברי כנסת, אבל כדאי להזכיר שדבריו עסקו בנבחרי ציבור באופן כללי. סעיף 15 לחוק החסינות עונה על כך באופן חלקי ומציין כי "לעניין חוק זה, דין שר או סגן שר שאינו חבר הכנסת - כדין שר או סגן שר שהוא חבר הכנסת". כלומר, שרים וסגני שרים נהנים מאותן הגנות של חברי הכנסת. אבל מה לגבי ראשי ערים, שגם הם מוזכרים בתחקיר של "כלכליסט"?
כאן מתברר כי החוק לא מעניק הגנה מיוחדת, למרות שבעבר עלו דרישות כאלה, למשל מצדו של יו"ר מרכז השלטון המקומי, חיים ביבס, שקרא ב-2018 לדאוג לכך שלראשי ערים תהיה חסינות זהה לזאת שממנה נהנים ח"כים.
בשורה התחתונה: דבריו של ארבל נכונים ברובם. החוק אומנם קובע כי כדי להאזין לרוב נבחרי הציבור - חברי כנסת, שרים וסגני שרים - נדרשת חצייה של רף גבוה יותר ובכללה אישור של שופט עליון ולא מחוזי. יחד עם זאת, בכל בנוגע לראשי ערים אין החרגה בחוק, וכדי להאזין להם מספיק אישור של שופט מחוזי.
תחקיר: אוריה בר-מאיר