ליה לב בהפגנה / צילום: יהלי רוזנברג
"שאלתי את עצמי איך יכול להיות שיש ילד מוכשר, אבל המערכת רואה רק הקשיים שלו"
אלון וובר־צביק (18), כפר יונה. מייסד מיזם "גינת גשם"
עיסוקים קודמים: דובר מועצת תלמידים מחוז מרכז
שאיפה לעתיד: "להמשיך ליזום ולשפר את החברה. אם הפוליטיקה לא תהיה מגרש משחקים כמו היום, אז זו אופציה"
אלון וובר־צביק עומד להתגייס לצה"ל ("אני די בטוח שאני לא יכול להגיד לאן אני מתגייס"). הוא אולי רק בן 18 אבל כבר יכול לסכם שנים של פעילות מגוונת, בין השאר תפקידו כדובר מועצת התלמידים של מחוז מרכז כבר בכיתה ט', והעתירה לבג"ץ שהוביל עבור כ-200 בני נוער כשהיה בן 16. "ב־2019 פורסם דוח פיז"ה שאמר שישראל מובילה בפערים במערכת החינוך", הוא מספר. "אמרנו שאם יש שני סבבי בחירות ברצף, ואז עוד לא ידענו שנגיע לארבעה סבבים, והפוליטיקאים עדיין לא מדברים על החינוך - אז זו בעיה, וצריך לתת לנוער לנהל את זה. העתירה שהגשנו דרשה להוריד את גיל ההצבעה ל-16. היא נדחתה, אבל כן הרגשנו שעשינו רעש. הייתה לנו תמיכה ציבורית, כי האווירה הייתה נגד הפוליטיקאים, אבל היו גם מי שאמרו שקפצנו מעל הפופיק, כי אנחנו סך הכול נערים".
מלבד אלה בתקופה האחרונה הוא עומד מאחורי המיזם "גינת גשם", שלדבריו חולל שינוי חברתי של ממש. "בנקודת הזמן הנוכחית זה הדבר הכי משפיע עד היום. כל מה שעשיתי לפניה עזר לי לצבור קשרים וניסיון כדי לקדם אותה", הוא אומר ומספר מה הביא לרעיון: "לפני שנה וחצי נחשפתי למקרה של קרוב משפחה שלי שנמצא על הרצף האוטיסטי. שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שיש ילד מוכשר ובעל פוטנציאל, אבל כשמקבלים לגביו החלטות מה שעומד לנגד העיניים של המערכת ושל הפוליטיקה המקומית אלה רק הקשיים שלו. אמרתי שאם המערכת מפספסת פוטנציאל בקבלת החלטות - אני אעשה בדיוק את ההפך.
"לא צריך לפעול לשלב את מי שעל הרצף האוטיסטי כי זה חשוב או בגלל הערכים השוויוניים. הרי תמיד מכריזים מסרים גדולים ובסוף אין קבלה, וכשזה לא מגיע מרצון אמיתי, זה עלול לגרום יותר נזק מתועלת. הרעיון במיזם 'גינת גשם' הוא לזהות ולהראות את הערך המוסף של הילד. למשל - אם הוא ספורטאי מצטיין, שהחברה תראה קודם את הכישרון ורק אחר כך את הצורך המיוחד, שהכישרון יהיה הסיבה".
אלון לא הסתפק ברעיון. "פניתי למנתחי התנהגות ופסיכולוגים, ובמהלך השנה וחצי האחרונות פיתחנו ושיפרנו את המודל. לאורך השנה אנחנו מלווים אותם ויוצרים מעטפת שמובילים בני נוער, סטודנטים ואנשי מקצוע. אם למשל אנחנו מגלים אצל ילד כזה זיקה למספרים, אז אנחנו מביאים מישהו שילמד אותו מתמטיקה מגיל צעיר. ככה מייצרים ביטחון עצמי דרך הצלחות ותחושת מסוגלות לצד התמודדות עם כישלון, כי זה אחרת כשזה נע סביב החוזקות. בשנה שעברה הובלתי פיילוט כזה בכפר יונה. זה היה בקורונה אז ניסינו להתמודד עם האתגר בין הסגרים. למרות המגפה ערכנו הסקת מסקנות ושיפרנו דברים לקראת השנה הקרובה. המסקנה החד־משמעית הייתה שיש פה משהו שהוא פרייסלס. הוא משנה חיים גם עבור ההורים וגם עבור הילדים. למרות שזו לא תרופת פלא, ראינו ילדים שהקשיים שלהם התפוגגו בהדרגה".
את כל זה עשית בהתנדבות?
"גם השנה אני עושה את זה בלי שכר, וזה כבר הרבה יותר גדול ממה שזה היה. הביקוש עלה, כבר יש לנו היום כ-200 הורים שרוצים לצרף את הילדים שלהם ואנחנו פעילים בשמונה ערים (בהוד השרון, מודיעין, כפר יונה וירושלים הפעילות תיפתח בקרוב ואז יתווספו עוד ארבע ערים - ש"ד)".
כדי לפתוח את הפעילות רשמית הפעילו חברי המיזם גיוס המונים, שבו גייסו יותר מ-50 אלף שקל. "עכשיו השאיפה היא לגייס כסף מהממשלה וגם מחברות פרטיות. אנחנו בדרך להיות עמותה רשומה".
היו מקרים שבהם לא לקחו אותך ברצינות כי אתה נער?
"תמיד היה לי קל לשכנע. מה שעוד סייע זה שאני בוגר המסלול לפיתוח מנהיגות של עמותת LEAD. אני מרגיש שככל שאני עושה יותר, נפתחות בפניי יותר דלתות ואני מכיר אנשים תוך כדי תנועה".
אחרי הצבא תלך לפוליטיקה?
"פוליטיקה היא אמצעי ולא מטרה. השאיפה שלי היא להמשיך ליזום ולשפר את החברה ואת החיים שלנו. אם הפוליטיקה תהיה אמצעי שיאפשר לי לעשות את זה בצורה משמעותית יותר ולא מגרש משחקים כמו שהיא היום בישראל, זו יכולה להיות אופציה".
"גדלתי 200 מטר משכונת עוני. כבר מכיתה ו' הרגשתי את הצורך הפנימי לפעול"
מעיין כהן (17), בית שמש. מייסדת מערך "נוער קורונה"
עיסוקים קודמים: ממקימי עמותת "נהנים בנועם"
שאיפה לעתיד: "חושבת על פוליטיקה, אלא אם כן המצב יתדרדר כל כך עד שאגיד 'קטונתי'"
כשמעיין כהן (17) הייתה בכיתה ו' היא הבינה בפעם הראשונה מה השליחות שלה. "גדלתי בבית שמש, אמנם בשכונה 'טובה', אבל 200 מטר ממני יש שכונת עוני. אני זוכרת שהייתי עוברת שם ואומרת לעצמי שהמציאות שלנו הזויה. הרגשתי שיש לי צורך פנימי לפעול".
בכיתה ח' היא כבר התחילה לפעול. "יזמתי פרויקטים וגייסתי חבר'ה. זה היה בדברים קטנים כמו לתת שי לשבועות לחיילים ולקשישים או לעשות פעילויות עבור משפחות רווחה. בכיתה ט' הצורך הלך וגבר, ככל שגדלתי הבנתי שיש לי יותר כוחות, והקמנו את עמותת 'נהנים בנועם' שהיום כבר עומד בראשה מנכ"ל בתשלום".
כשהגיעה הקורונה היא זיהתה את המצוקות הגוברות והחליטה לפעול גם בתחום הזה. "בשיא המגפה, כשכולם היו בסגר, הקמתי את 'נוער קורונה', מערך של בני נוער שעוזרים לקשישים ומשוחחים איתם. בהמשך קיבלתי כל כך הרבה הודעות מדי יום ממשפחות מרובות ילדים שאין להן מחשב או שאין להן מספיק ציוד. בהתחלה פעלנו כאינדיבידואלים ובהמשך פנינו לפרויקט בשם תמי"ד (תרומת מחשבים ידידותית - ש"ד) שסייע לנו. אנחנו לוקחים מחשבים ישנים, מתקנים ומשמישים אותם לטובת משפחות נזקקות. הרעיון הראשוני היה לעזור לסטודנטים מהחברה החרדית שעוברים ללמוד מרחוק, ורוצים בסופו של דבר להשתלב בשוק העבודה. אבל לצערי היה קשה להכניס להם מחשבים לבית".
נוסף על כך, מעיין ייסדה - בשיתוף ער"ן וישראל דיגיטלית - את קמפוס IL לעזרה ראשונה נפשית. "הוא יעלה כקורס דיגיטלי, ומטרתו להעניק ידע ומיומנויות להערכת מצבי סיכון ועזרה ראשונית בעת משבר רגשי". ואם כל זה לא מספיק, היא גם לומדת לתואר ראשון במדעי המחשב וכלכלה באוניברסיטה הפתוחה.
איך יש לך זמן לכל זה?
"אני עובדת קשה. יש לי חברים שקמים ב-11, אני קמה לפעמים ב-4:30. בסוף אני רוצה גם להספיק לעשות מה שאני עושה וגם לחיות חיים רגילים ולפגוש חברים".
מה השאיפות שלך?
"אני מגיעה מבית דתי־לאומי, ומניחה שאעשה שנה של מכינה קדם־צבאית ואז צבא בעזרת השם. אני רוצה להגיע למסלול בתחום הסייבר ביחידת מודיעין. אחרי הצבא אני רוצה לנהל עמותה".
מעיין לא חוששת להודות שהיא גם חולמת על פוליטיקה. "כשעליזה בלוך התמודדה פה על ראשות העיר תמכתי בה. אבל המקסימום שיכולתי לעשות התמצה בחלוקת פליירים. אני חושבת על פוליטיקה, אלא אם כן המצב יתדרדר כל כך עד שאגיד 'קטונתי'".
"בטיול בת המצווה שלי נסעתי לאפריקה להתנדב בבית יתומים"
מאור רומם (16), תל מונד. מובילה ומנהלת קבוצות של בני נוער מתנדבים בכל הארץ
עיסוקים קודמים: התנדבה בבית יתומים באפריקה ובמחנה פליטים מסוריה וכורדיסטן ביוון
שאיפה לעתיד: "אני רוצה להיות עורכת דין, ומקווה להביא כך את הצדק לעולם ולשחרר חסמים"
"כל מי ששומע את ההרצאות שלי מתחיל להתנדב בעצמו", מצהירה מאור רומם (16). "לפני שמונה שנים אבא שלי נהרג בתאונת עבודה, ועברתי תקופה קשה, שבעקבותיה לא הסתדרתי בשום מסגרת ואפילו העיפו אותי מבית הספר. יום אחד ישבתי עם אמא שלי וקראנו משפט של א.ד גורדון ששינה לנו את החיים - 'לא יהיה ניצחון האור על החושך עד שלא נבין אמת אחת פשוטה. במקום להביא לניצחון האור על החושך, עלינו להגביר את האור'.
"הבנו שצריך להפסיק להילחם באנרגיות רעות, ובשנת בת המצווה שלי טסתי לאפריקה, להתנדב שם, וראיתי יתמות ששונה משלי. בהמשך התנדבתי במחנה פליטים מסוריה וכורדיסטן ביוון. פיתחתי טרייד מארק - Voluntherapy (תרפיה בהתנדבות). יש משהו מרפא בעשייה התנדבותית. את נותנת ומקבלת הרבה יותר בחזרה, וזה מה שאני מעבירה בהרצאות שלי ולקבוצות שאני מובילה".
מאור מובילה ומנהלת בשנים האחרונות קבוצות של בני נוער מתנדבים. "אני עובדת עם יותר מ-40 קבוצות מתנדבים ברחבי הארץ, משלומי בצפון ועד אזור אילת. אני מעודדת כל קבוצה לבחור מה נוגע ללב שלה, ולעשות - זה יכול להיות עבודה עם קשישים, ניקוי חופים, איסוף תרומות". אבל את מרבית זמנה היא מקדישה להרצאות שיגרמו לעוד ועוד בני נוער להתנדב. "אני מאוד מקווה. עד שהעולם לא ייראה כמו שאני רוצה שהוא יהיה, אני לא אפסיק".
מה עשתה הקורונה לפעילות שלך?
"היא נתנה הזדמנות. כשהיו מגבלות על המבוגרים וחלקם לא הסתדר בזום, פיתחנו מרחבים דיגיטליים לתמיכה טכנית, או שבדקנו מדי מים של קשישים בודדים בסגר כדי לוודא שיש פעילות בבית".
לא בא לך לפעמים להתעסק בדברים של ילדים רגילים?
"אני הכי ילדה שיש - הולכת למסיבות ולחדר כושר ויוצאת עם חברות. אבל אתמול למשל נסעתי להרצאה בהוסטל של בנות בירושלים. כל זה הוא ה'בנוסף' שלי, שמשתלב בחיים הרגילים".
מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה?
"להמשיך. היום אני לומדת משפטים באוניברסיטת תל אביב, זו מגמה בבית הספר שמקנה נקודות לתואר. אני רוצה להיות עורכת דין, ומקווה להביא כך את הצדק לעולם ולשחרר חסמים".
"אם אקבל 100 בכל הבגרויות זה לא ישפר את החיים שלי בשום דרך - כל עוד אתעלם ממשבר האקלים"
רעות זיק חייט (15), פתח תקווה
אחראית להנגשת מחאת הנוער למען האקלים ברשתות, פעילה בתנועת "כולן"
שאיפה לעתיד: "להמשיך לנסות להפוך את העולם למקום טוב יותר ולעזור לאנשים"
ליה לב (16), תל אביב
ראש צוות הדוברות של מחאת הנוער למען האקלים בישראל
שאיפה לעתיד: "שבעתיד לא אצטרך לחיות בפחד בידיעה שהחיים שלי בסכנה ומקבלי ההחלטות לא פועלים בעניין"
"אם לא נצליח לעצור את השלכות משבר האקלים, העתיד שלנו לא יהיה טוב - וגם בית הספר לא יעזור", אומרת רעות זיק חייט (15), הפעילה במחאת הנוער לעצירת משבר האקלים. "לדעתי זה נושא הרבה יותר חשוב מהלימודים הרגילים. אם כמה שבית הספר חשוב, התפקיד שלו הוא להכין אותנו לעתיד".
המחאה שבה פעילה רעות היא תנועה בינלאומית שמובילים תלמידים - בישראל פעילים בה כ-600 צעירים - שמטרתה להניע את מקבלי ההחלטות לשינוי גישה ונקיטת הפעולות ההכרחיות בנושא משבר האקלים. "אנחנו תנועה בינלאומית שקמה בעקבות האקטיביסטית השבדית הצעירה גרטה טונברג", מסבירה ליה לב (16), שמשמשת כראש צוות הדוברות של התנועה בישראל. "את הפעולות שאנחנו עושות כאן בישראל עושים בני נוער בכל העולם בכל כך הרבה מדינות".
רעות, שמשמשת אחראית להנגשת הפעילות בין היתר ברשתות החברתיות, מספרת איך הכול התחיל, לפחות במקרה שלה. "לפני כשנתיים קיבלתי הודעת שרשרת על הפגנה בנושא. על משבר האקלים למדתי מהבית, אז הצטרפתי למחאה. הפעילים בתנועה מתכננת הפגנות גדולות, מעבירים שיעורים בבתי הספר, בעיקר בחטיבה ובתיכון. את השיעור הראשון שלי העברתי בגיל 13, הוא היה לכיתה י"ב. הפעילות שלי היא עבודה יומיומית, למרות שכל אחד מקדיש מה וכמה שמתאים לו".
ליה מרגישה שהפעילות שלהן נושאת פירות. "כשהצטרפתי לפני שנתיים וחצי, הנושא היה פחות במודעות הציבורית. זה היה קצת לפני סבב הבחירות הראשון. בהמשך, כיוון שהיו כמה סבבים, יכולנו לראות כיצד זה הופך להיות משמעותי. בבחירות האחרונות כמעט כל מפלגה הצהירה מה היא הולכת לעשות בנושא. אמנם בינתיים הן לא עשו כלום, אבל גם ההצהרה הייתה דרך לראות שאנחנו משפיעות, גם אם עדיין לא נעשה מספיק. יש לנו צוות ממשל שנפגש עם שרים וחברי כנסת, את הכול מובילים בני ובנות נוער. לפחות בגישה של הפוליטיקאים אני מרגישה שינוי גדול".
אתן פעילות גם בנושאים אחרים?
"אין לי ספק שאם לא הייתי עסוקה בזה, אז הייתי מעורבת בדברים אחרים", אומרת ליה, "אבל משבר האקלים הוא נושא כל כך רחב שהוא משפיע על הכול. צדק אקלימי שווה צדק חברתי. זה כבר כולל בתוכו הרבה מאבקים שמתחברים, ואני מנסה לפעול בצורה כמה שיותר כוללת. בכנס בסקוטלנד ראיתי בבירור איך המדינות שכבר היום נפגעות מהמשבר לא מקבלות ייצוג".
ליה, שהייתה בוועידת האקלים הבינלאומית בגלזגו עם פעילה נוספת, מודה שהביקורת כלפי ההתנהלות בוועידה (בין היתר שאופן ההגעה אליה, בטיסה, לא היה סביבתי ושעסקה בסיסמאות ופחות בהשגת המטרות) הייתה מוצדקת. "רוב הזמן צפינו במה שנעשה בחדרים, אבל גם השתתפנו בשתי מחאות ענקיות - באחת לקחו חלק 30 אלף משתתפים ובשנייה יותר מ-100 אלף - ובמפגשי פעילים. חשוב היה לנו להראות לנציגי ממשל מישראל שעדיין יש מקום לפעולה אמיתית ולא להסתפק רק באמירות".
מה לגבי החלק של התעשייה?
"לקחנו חלק בהפגנה מול מפעלים מזהמים", מספרת רעות, "אבל כיוון שאין לנו אינטרסים משותפים עם מנהלי המפעלים אנחנו כרגע לא נפגשים איתם. הם מטייחים את משבר האקלים ואני לא מאמינה שנצליח להאיר את עיניהם. יש בציבור תפיסה שפעולות בסיסיות כמו מיחזור עוזרות למאבק, אבל רוב הפליטות הם לא מאנשים פרטיים, אלא מהמדיניות הממשלתית. הכוח שלנו כאנשים פרטיים לא יתקדם רק מהרגלים בבית, אלא מהפעלת כוח ציבורי על הממשלה".
יש חברי כנסת שלא לוקחים אתכם ברצינות?
"קרה שהתחמקו, אבל אף אחד לא יצא בהצהרה שהוא לא רוצה להיפגש איתנו".
אתן תלמידות. זה משאיר לכן זמן לדברים אחרים?
"אם אקבל 100 בכל הבגרויות, אבל אתעלם ממשבר האקלים, זה לא ישפר את החיים שלי בשום דרך".
בעת האחרונה רעות פעילה במאבק נוסף, תנועת "כולן" לקידום השיח והעשייה הפמיניסטיים, שבין היתר מוציאה לפועל את "צעדת השרמוטות" בכל שנה, קידמה את המאבק נגד ירין שרף, שהביא לשינוי בכתב האישום נגדו, ועוד. "אני חלק מקבוצת בנות נוער אקטיביסטיות". לדעתה יש קשר הדוק בין הפעילויות. "אני חושבת שמאז המאבק על משבר האקלים הבנתי עד כמה הכוח שלי יכול להביא לשינוי בחברה, והמשכתי לעוד נושאים. כשיש משהו שמפריע לי, אעשה כל מה שאני יכולה כדי לשנות אותו".
"יש בארץ מספיק שחקניות כדורגל טובות, גם אם אין די תמיכה בענף"
מעיין גורן (12), קיבוץ מגידו
שחקנית מכבי כישרונות חדרה בכדורגל, מתאמנת גם בכדורסל
עיסוקים קודמים: קפטנית ליגת הילדים של הפועל מגידו
שאיפה לעתיד: "להמשיך לשחק, עדיין לא יודעת אם כדורסל או כדורגל"
כשמעיין גורן הייתה בת 5, וכל הבנות הלכו ללמוד בלט או התעמלות אמנותית, היא גילתה אהבה קצת שונה לספורט - כדורגל. "כשהתחלתי לשחק הייתי בקבוצת בנים. רק בכיתה ו' עברתי לשחק עם הבנות". היום מעיין (12) משחקת בקבוצת מכבי כישרונות חדרה, "לפעמים בתפקיד חלוצה ולפעמים קשרית אמצע". שלוש פעמים בשבוע היא נוסעת מקיבוץ מגידו, שבו היא גרה, לאימון בחדרה - כמעט שעה לכל כיוון. ממנו היא חוזרת בשעות הערב המאוחרות מאוד, ורק אז מתפנה לשיעורי הבית. "בימים של אימון כדורגל ההורים שלי מסיעים אותי עד יקנעם, ומשם המאמנת שלי אוספת אותי. בדרך כלל לאחר אימון עם קבוצת בנות הגיל שלי אני נשארת לאימון עם הנערות הבוגרות ממני, לשעה וחצי נוספות. עד לאחרונה גם שימשתי כקפטנית ליגת הילדים של הפועל מגידו, שאגב רובה המכריע בנים".
אבל למרות הלו"ז העמוס מעיין לא מסתפקת בכדורגל. "מאמן כדורסל שראה אותי משחקת ביקש שאצטרף גם לאימונים שלו בקיבוץ משמר העמק. מאז בכל יום שבו אין לי אימון כדורגל, אני אלך לאימון כדורסל ולהפך".
למרות שמעידים עליה שהיא מצטיינת בשני הענפים, נדמה שדווקא השילוב ביניהם הוא מה שכרגע מונע ממך להתקדם באופן מקצועי. "קיבלתי זימון למבחנים לאקדמיה לכדורגל בווינגייט, אבל עדיין לא ניגשתי למבחנים. זה אומר שאצטרך כבר בשלב הזה לוותר על הכדורסל, ואני עדיין לא בטוחה שזה מה שאני רוצה, מה גם שזה אימון יותר תובעני. אני מעדיפה ללכת על זה לקראת כיתה ח' או ט'".
את יודעת שזה מה שאת רוצה לעשות גם בעוד עשר שנים?
"ברור".
זה לא מובן מאליו.
"זה ממש לא נכון. יש מספיק שחקניות טובות, גם אם בארץ לא תומכים מספיק בענף הזה - וחבל".