גלית פרץ / צילום: איל יצהר
מאז שהייתה ילדה, גלית פרץ ידעה שהיא רוצה לשנות את העולם בתחום הרפואה. זו לא הייתה תחושה טריוויאלית, בהתחשב ברקע שלה. "אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 6. אחותי הצעירה ממני בשנה ואני המשכנו לגור רשמית עם אבא שלי, אבל הוא לא היה נוכח וכמה שנים אחרי כן גם הוא נפטר. היינו מוכרות לרווחה, אם כי קשה לי לומר שהיינו מטופלות על ידם".
מגיל 13 היא עבדה וכלכלה את עצמה, אך במקביל לכך גם התנדבה במד"א וכמדריכת עזרה ראשונה, מתוך תחושה חזקה של שליחות ומטרה שהייתה בה כבר אז וקיימת עד היום, ועל מקורה קשה לה להצביע. "לא היו לי סיפורי גבורה במשפחה", היא מודה.
הגיוס לקורס אחיות בצה"ל היה המשך טבעי בעיניה. "וזה בעצם סלל לי את הדרך. הצבא נתן לי מסגרת, דיור ומעונות, נתן לי להיות משמעותית, ובעולם הסיעוד זה נחשב מסלול מאוד טוב, כמו 8200 של האחיות". אחרי הצבא בחרה שוב בעבודה שמבחינתה הייתה בעלת המשמעות הגדולה ביותר - חדר מיון. "ראיתי הכל, טיפלתי בהכל, נגעתי בהכל - מילולית".
עם זאת, בער בה לעשות משהו גדול יותר. "היה ברור לי שאם אלך לניהול, אשפיע על עוד מטופלים והם ישפיעו הלאה. היה לי ברור שאעשה תפקידי ניהול בסיעוד". כך הפכה לחלק מצוות ההקמה של תחום הרפואה מרחוק במכבי, כשעוד היה בתחילת דרכו.
במקביל החלה להתקדם בהנהלה של אגף הסיעוד, עד שמונתה לסגנית האחות המחוזית. "משמעות התפקיד היא לקחת את כל המדיניות בינינו ולהוריד אותה לשטח, ובמקביל לקחת את כל חוכמת השטח ולהעלות אותה למעלה. ולקראת סוף הקדנציה התחילה הקורונה, ושוב היה לי ברור שאקח בזה חלק פעיל".
"המכון הנפלא הזה מגשים חלומות"
פרץ הקימה וניהלה את מוקד מכבי לטיפול בקורונה במחוז הדרום. לגיוס ולבניית הנהלים הוקצה לה שבוע. "תקופת הקורונה הייתה הכי אינטנסיבית וקשה בחיים שלי. זה שם את הלילות בחדר מיון בתקופת הפיגועים בכיס הקטן. רוב הרפואה היא מרחוק ולכן קשה להבין את העומס, אבל זה שהמטופלים לא נמצאים מול העיניים, לא אומר שלא מחכים לך אלפים. זה על הכתפיים שלנו".
היא מספרת, דווקא, על מקרה קל. חולה בקורונה בתחילת המגפה, אז נדרשו שתי בדיקות שליליות כדי להשתחרר, לא הצליח לבצע אותן במשך חודשיים. "החברים שלו כבר השתחררו מהצבא, שכרו דירות בלעדיו. התחלנו לדבר כל יום וניסינו לראות איך אנחנו משיגים לו בדיקות כדי שסוף סוף יצא שלילי. וכשהוא יצא שלילי אני הייתי הראשונה שהוא התקשר אליה, ושנינו קפצנו בצרחות שמחה".
בסוף הגל הראשון, "כשחשבנו שזהו, נגמר", הבינה פרץ שההשפעה הרחבה ביותר תהיה באמצעות מחקר. היא יזמה פנייה לטל פטלון, ראש מכון המחקר והחדשנות קאהן סגול מכבי KSM. "היא מודל לחיקוי", אומרת פרץ על פטלון. "היא שאלה אותי אם אני מוכנה לעבוד מאוד קשה, כי עד עכשיו לא עשיתי כלום", היא צוחקת. "והגעתי למכון הנפלא הזה שמגשים חלומות".
מחלקת המחקרים הקליניים של המכון, מסבירה פרץ, היא זרוע הביצוע של מחקרי מכבי. פרץ לקחה את התפקיד למקום נוסף. "במקביל למדתי דיפלומטיה לתואר שני כי היה חשוב לי להשפיע גם ברמה הבינלאומית. את עבודת המחקר בתואר כתבתי על שיתופי פעולה בהתמודדות עם מגפות. עם החתימה על הסכמי אברהם היה לי ברור שאנחנו נקדם שיתופי פעולה באזור. טל אמרה לי 'אני רואה שזה בוער בך'. ולכן קיבלתי אחריות על הנושא מעבר להגדרת התפקיד שלי. ככה זה במקום שבו הניהול הוא גמיש ומעצים. אנחנו נמצאים בקשר קרוב מאוד עם חברות הבריאות המובילות באיחוד האמירויות, בבחריין ועם מדינות נוספות בעולם".
על הפער בין הקריירה שלה היום לבין הילדות שלה היא אומרת: "זה מסר. שאין דבר שעומד בפני הרצון. אפשר להגיע לכל מקום גם מהמקומות הכי נמוכים, אם אתם מחליטים שכך יהיה".