דועא כעביה / צילום: איל יצהר
כשדועא כעביה הגיעה לאוניברסיטת חיפה ללימודי תואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים, היא חוותה טלטלה רצינית. מהתלמידה המצטיינת שבלטה בין תלמידי שכבתה והציונים שלה תמיד היו גבוהים - היא הרגישה, כך היא מספרת, בינונית. במחזור שלה התחילו ללמוד כ-20 סטודנטים ערבים, ונשארו שישה בלבד. "החוויה בשנה א' הייתה מאוד קשה", היא נזכרת. "לא היה לי מגע קודם עם החברה היהודית, ויש פערים גדולים בין הסטודנטים הערבים ליהודים. גם בגילאים, וגם בשפה ובתרבות. למשל, חייבים לעשות בחינת מיון בעברית ולמרות שעברתי אותה בקלות - בחודש הראשון לא הבנתי מילה בעברית, כי יש הבדל בין העברית שלמדנו בבית הספר לעברית שמשתמשים בה באקדמיה".
החוויה הקשה הזו היא שדחפה אותה להגיע לתפקידה הנוכחי כאחראית על תוכנית שילוב החברה הערבית באקדמיה הישראלית במועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) והוועדה לתכנון ולתקצוב (ות"ת). "המטרה שלי היא לסייע למתקשים לסיים את התואר - ולמצטיינים, להצטיין גם בסביבה שונה מסביבתם".
במסגרת תפקידה, אליו מונתה בספטמבר 2018, היא אחראית על תקצוב תוכניות לצמצום פערים דרך תוכניות הכנה לאקדמיה, ותוכניות ליווי שמסייעות לסטודנטים ערבים כלכלית ותרבותית. "התוכניות האלה מייבאות את העושר התרבותי של החברה הישראלית לאקדמיה והופכות אותה ליותר צבעונית ומגוונת". והנתונים מדברים בעד עצמם: "בעשור האחרון כמעט הוכפל ייצוג החברה הערבית בתואר ראשון מ-10% ב-2008 ל-18% ב-2021", היא מציינת. "הדרך עוד ארוכה ויש עדיין אתגרים לפנינו, אבל במקביל יש גם הישגים יפים".
כעביה, 31, נולדה למשפחה בת שש אחיות בכפר הבדואי כעביה השוכן בין נצרת לחיפה. "ההורים שלי גידלו אותנו שהדרך לעצמאות כלכלית וחברתית מתחילה מלימודים אקדמיים", היא מספרת. "ובשל כך הם הפנו את כל המשאבים לחינוך שלנו. הם נתנו לי להאמין שאני יכולה להגשים את כל החלומות שלי וששום דבר לא עומד בפניי. גם אחיותיי למדו באקדמיה, למעט השתיים הצעירות, שיתחילו ללמוד בקרוב".
היא למדה בכפר עד כיתה ו', והמשיכה לתיכון בשפרעם. היום היא עומדת לפני סיום לימודי התואר השני באוניברסיטה העברית, בתוכנית המצטיינים למדיניות ציבורית.
אחד האתגרים שלה הוא קידום החברה הבדואית בנגב. "זו החברה הכי מוחלשת בכל מדינת ישראל. יש ישובים בלי חשמל, בלי מים, בלי כלום", ובכל זאת, היא אומרת, "אותם סטודנטים מהיישובים הלא מוכרים מצליחים להגיע לאקדמיה. תארי לעצמך, מישהי שגרה ביישוב בלתי מוכר יוצאת בחמש בבוקר לאוניברסיטה, ושם היא נדרשת להיות שווה בין שווים".
דור ראשון להשכלה גבוהה
התוכנית הייעודית של החברה הבדואית בנגב, מתגאה כעביה, מצליחה לצמצם את הנשירה ולשלב את משתתפיה במקצועות יוקרתיים כמו הנדסה ועזר רפואי.
זהו לא התפקיד הראשון בו היא פועלת למען האוכלוסייה בה גדלה. "קודם עבדתי בעולם העסקים, בעידוד יזמות. אחד הפרויקטים החשובים שניהלתי הוא פורום יזמות ובעלות עסקים בדואיות. נשים ללא השכלה אקדמית, שהדרך שלהן לעצמאות כלכלית היא דרך ניהול עסק ביישובים שלהן. הפורום נתן להן ליווי פרטני וקבוצתי כדי להצליח".
האקדמיה, לדבריה, היא עדיין הכלי למוביליות חברתית והשער לתפקידים איכותיים בעולם התעסוקה. "אני דור ראשון להשכלה גבוהה. ההורים שלי לא סיימו כיתה י"ב. כעביה נמצאת במדד חברתי כלכלי 2 (דירוג של השלכה המרכזית לסטטיסטיקה - דב"ג) - ובכל זאת - הגעתי לאקדמיה, סיימתי את התואר הראשון ואני ממשיכה לתואר שני מחקרי.
"אני חושבת שאני לוחמת. אבל רוב הצעירים לא נלחמים על העתיד שלהם, הם צריכים את התנאים המינימליים הדרושים כדי לממש את הפוטנציאל. זה מה שאני עושה בתוכנית ההנגשה. לתת לצעירים האלו את הכלים: אנחנו נותנים מלגות, מעטפת אקדמית, וגם מנגישים להם את המכינות הקדם אקדמיות".
כעביה מבקשת להצביע על ההשכלה כמפתח למיגור האלימות בחברה הערבית: "אם לחברה הערבית יהיו מספיק הזדמנויות", היא אומרת. "זה יפחית את האלימות, יצמצם את העוני ואת אי השוויון - ויניע את הכלכלה הישראלית". אחד הגורמים לאלימות לדבריה טמון בפער בין הנשים במגזר לגברים: "יש גידול במספר הנשים שנכנסות לאקדמיה ולשוק התעסוקה, לעומת גברים. לצערי הגברים ממעמד כלכלי נמוך הם טרף קל לארגוני הפשיעה. אף אחד מהם לא חלם להיות פושע, אך זו הדרך הקלה לצאת מעוני לצעירים ללא אופק".