המילים ההן החרידו את שומעיהן לא מפני שהיו מחרידות, אלא מפני שהיו טבעיות, ומפני שייצגו את מצב הדעת של רוב הצרפתים. הן הופיעו בעיתון פריזאי במאי 1939, ארבעה חודשים לפני שהיטלר פלש לפולין. כתב אותן סוציאליסט לשעבר, פציפיסט, מרסל דאה (Déat). לאחר נפילת צרפת הוא פנה הרחק ימינה, הקים מפלגה פשיסטית, ושיתף פעולה עם הנאצים.
"למות בעד דנציג?" (Mourir pour Dantzig), שאלה כותרת מאמרו של דאה. דנציג הייתה עיר נמל בים הבלטי, שהסכמי ורסאי הוציאו מידי גרמניה, והפכו ל"עיר חופשית". הסידור נועד להעניק מוצא לים לפולין. היטלר דרש את דנציג. היא הייתה תירוץ מרכזי לפלישתו לפולין, אם כי הוא כמובן רצה הרבה יותר ממנה.
היסטוריונים נוטים להסכים שלהתפרצותו של דאה הייתה השפעה פוליטית מוגבלת. אף על פי כן היא נקלטה בתודעה ובזיכרון, במידה המשקפת את העצבנות שהיא מוסיפה לעורר. אפשר לחזור ולמצוא אותה בשיג ושיח הפוליטי של אירופה עד עצם היום הזה. נובעת ממנה התהייה אם הדמוקרטיות המערביות למדו את לקחי ניסיונן לפייס את היטלר.
לרעוד מקור בעד ישראל?
הדמוקרטיות אמנם עשו יד אחת ב-1949, והקימו את ברית נאט"ו, כדי להתגונן מפני מזימותיה של מעצמה טוטליטרית, ברית המועצות. אבל חזרו ותקפו אותן גלים תקופתיים של ספקות אם כדאי "למות בעד": למות בעד ברלין (כאשר סטאלין הטיל עליה מצור ב-1948), למות בעד קוריאה (1950), בעד הונגריה (1956), בעד צ'כוסלובקיה (1968); בעד גיאורגיה (2008); בעד אפגניסטן; בעד טייוואן; או אפילו אם כדאי למות בהגנה על אורח חייהן שלהן (ימי הססמה הידועה לשמצה, שהתחרזה היטב באנגלית, Better Red than Dead, מוטב להיות קומוניסט מאשר למות).
המשוואה הייתה בסיסית אפילו יותר: האם כדאי לרעוד מקור בחורף בעד ישראל? חרם הנפט הערבי של 1973 הניא את כל הדמוקרטיות האירופיות מלהציע חניית-ביניים לרכבת האוויר האמריקאית. למזלה של ישראל, הדיקטטורה הימנית של פורטוגל הרשתה להרקולסים לנחות, והבית השלישי לא חרב.
הסירוב הדרמטי והמכאיב ביותר בא אז מגרמניה. בראשה עמד סוציאל דמוקרט, וילי ברנדט, מתנגד תקיף של הנאצים בימי המלחמה. מעניין הקשר שהתפתח במרוצת השנים בין מנהיגים סוציאל דמוקרטים גרמנים לאינטרסים של נפט וגז מרוסיה. קנצלר סוציאל דמוקרטי לשעבר, גרהרד שרודר, עומד בראש חברת צינור הגז שהקימה רוסיה, כדי לספק את חצי צורכי האנרגיה של גרמניה.
הקנצלר הסוציאל דמוקרטי הנוכחי, אולף שולץ, פוסח על שתי הסעיפים, כאשר הוא נשאל אם פלישה רוסית לאוקראינה תשים קץ לעסקי הגז. זו אחת הסנקציות המכאיבות ביותר באמתחתו של המערב, מפני שהגז הוא מקור ההכנסה החשוב ביותר של משטר פוטין.
למות בעד קייב? או לרעוד מקור בעד קייב? סקר דעת קהל מראה, כי אמנם יש יתרון קטן לגרמנים התומכים בתגובה תקיפה כלפי רוסיה; אבל זה השיעור הקטן ביותר בארץ אירופית מרכזית כלשהי. גרמניה אפילו אוסרת על אוקראינים למות בעד ארצם, כאשר היא מונעת את אסטוניה מלספק לאוקראינה כמה תותחים מתוצרת גרמניה. גרמניה הודיעה בשבוע שעבר בנדיבות, שהיא שולחת 5,000 קסדות לצבא אוקראינה.
"הצרפתים פציפיסטים, האנגלים דקדנטיים"
הנשיא ביידן הקדים להודיע כי יהיה אשר יהיה, ארה"ב לא תשלח צבא לעזרת אוקראינה. היא אינה חייבת לשלוח, מפני שאין לה קשרי ברית פורמליים, אבל אולי הייתה עדיפה עמימות, כדי לעזור לפוטין להתרכז. אף כי סקרי דעת קהל מראים תמיכה ציבורית ניכרת באוקראינה, לא ברור כלל איך היו האמריקאים משיבים על השאלה "למות בעד קייב?", אילו הוצגה להם.
שני כותבים ב"ניו יורק טיימס" השיבו עליה בחודש האחרון. אחד, מן השמאל, קרא לארה"ב לחדול "לשקר לעצמה", ולא להעמיד עוד פנים שיש לה היכולת להתערב. שני, מן הימין, הביע תקווה שארה"ב תאזור עוז "לסגת מאוקראינה". הוא לא היה רוצה "מלחמה גרעינית כדי להציל את דונבאס", החבל במזרח אוקראינה שהרוסים כבשו לפני שבע שנים. הוא אמנם לא הציג את השאלה המפורשת, אבל היא בקעה מרשימתו: "למות בעד דונבאס?".
אני, אגב, אינני טוען שטוב למות בעד דונבאס, או חרקיב, או אודסה, או קייב. לארצות מותר בהחלט להתלבט בשאלה אם מוטב למות; ומותר להן לפקפק בכנותם של פוליטיקאים הטוענים את ההפך. הנשיא לינדון ג'ונסון גרר את אמריקה אל המלחמה הטראגית בווייטנאם בטענה שאם אמריקה לא תילחם בקומוניסטים בג'ונגלים של הודו-סין "יהיה עליה להילחם בהם בחופי הוואי". הנשיא רונלד רייגן ניסה לשכנע את האמריקאים בשנות ה-80 בצורך לעמוד לצד המורדים האנטי-קומוניסטים בניקרגואה, מפני שאם הקומוניסטים לא ייבלמו בניקרגואה "הם יגיעו אל טקסס".
ההכרזות ההן היו מופרכות, או לפחות מסופקות. אבל הן באו בקונטקסט של מאבק גלובלי בין הדמוקרטיות של המערב לדיקטטורות של המזרח. הקונטקסט נתן להן תוקף מסוים. ההנחה שצריך להקדים ולבלום רודנים תאבי התפשטות בוודאי אינה מופרכת. אבל היא גם אינה נכונה באופן אוטומטי.
"למות בעד דנציג?" לא עשתה רושם על הצרפתים, אבל היא שכנעה את היטלר כי אין סכנה של מלחמת עולם, "מפני שהצרפתים הם אומה של פציפיסטים מנוּוָנים, האנגלים דקדנטיים מכדי להושיט סיוע של ממש לפולין, ואמריקה לעולם לא תשלח חייל אחד ויחיד לאירופה".
שלוש ציפיותיו של היטלר הופרכו. מלחמת עולם פרצה. מוטב לקוות שהעדות מ-1939 הונחה על שולחנו של ולדימיר פוטין. מוטב לקוות שידו רועדת.
