שאול אולמרט / צילום: מתן פורטנוי
זה קרה בשלהי שנת 2018. יזם ההייטק שאול אולמרט הביא את "פלייבאז", החברה שייסד יחד עם תום פחיס, לגבהים חדשים. השיא התרחש שלוש שנים קודם לכן, כאשר פלייבאז - שהטמיעה תוכן ויראלי באתרי אינטרנט, כמו חידונים ושאלונים - גייסה הון בהיקף של עשרות מיליוני דולרים, אפילו מחברת דיסני. האתר היה בין ה-18 הכי פופולאריים בארה"ב וזכה להכי הרבה שיתופים בפייסבוק. לאורך הדרך היו גם משברים, אבל בנקודה הזו בזמן הם כבר היו די מאחוריו.
אולמרט היה בדיוק בבית שלו, פנטהאוז במנהטן. הוא הביט אל קו הרקיע של העיר ואז פתאום הטלפון שלו היבהב. הוא קיבל הודעה מהבית. בתקופה ההיא אולמרט גר בניו יורק, ואילו המשפחה גרה הרחק ממנו, בישראל. וכך זה היה כבר חמש שנים. "השעה הייתה אחת בלילה ופתאום קיבלתי הודעה לגבי משהו מהותי שקרה בחיים של הילדה שלי. זה משהו כל כך חשוב שקרה כל כך רחוק ממני. פתאום זה הכה בי שאני בכלל לא חלק מזה, שאני כבר לא מכיר את הילדים שלי. באותו הלילה הבנתי שאני עושה סוויץ' בראש ומשנה סדרי עדיפויות. בתוך כמה חודשים כבר הייתי חזרה בארץ ואחר כך עזבתי את הניהול של פלייבאז ופרשתי, הרבה לטובת הכתיבה".
את חוויותיו משמונה השנים שהיה מייסד ומנכ"ל של סטארט-אפ תירגם אולמרט לכדי ספר שיצא לאור בשנה שעברה:"מוכרי החלומות" (הוצאת "ידיעות אחרונות"). מדובר בספר עלילתי ששואב השראה מחייו של אולמרט, אך לא לגמרי אוטוביוגרפי. בפרק חדש של הפודקאסט "הצוללת של גלובס" מדבר אולמרט על "הצד האפל של ההצלחה". הוא מדבר על האירועים שהובילו לכתיבת הספר, על חשבון הנפש שערך עם עצמו וגם על הבעיה - לתפישתו - עם "אומת חדי הקרן".
"זה רגע שבו אתה מסתכל על עצמך שנייה מהצד ואומר: על מי אני עובד פה?"
על אחד מרגעי השיא שחווה עם פלייבאז - כשהופיע על שער המגזין הגרמני ביזנס פאנק בלבוש ספיידרמן - אומר אולמרט: "הרגע הזה (בזמן הצילומים למגזין) שבו אני צועד ברחובות מנהטן הקפואה לבוש בתלבושת של ספיידרמן, ועשרות אם לא מאות ילדים מתכנסים מסביב, זה גם רגע קצת מגוחך. זה רגע שבו אתה מסתכל על עצמך שנייה מהצד ואומר: על מי אני עובד פה? אני רוצה לשדר לעולם כמה גדול וחזק וחכם ומצליח אני? הרי אני לא מרגיש ככה. אני כמו כל בנאדם".
במידה מסוימת הרגשת ככה.
"אי אפשר להתכחש שזה מייצר איזה שיגעון גדלות. כשאני מדבר בביקורתיות על כך שהחברה דוחפת אותנו להישגיות והצלחה, זה כי במידה רבה הייתי קורבן של המגמה הזאת. גם אני רדפתי באובססיביות אחרי סמלי הסטטוס האלה וכשהגעתי אליהם התחוור לי הפער שבין הדימוי החיצוני בין רגעי הפוסטר האלה. מצלמים אותך לעיתון, אתה מופיע בטלוויזיה, אתה מרוויח הרבה כסף. אתה מפורסם. אבל יש פער גדול בין כל אלה לבין סוג של ריקנות. אתה אומר לעצמך: 'רגע זה לא באמת'. ייצרתי מוצר טוב. ניהלתי חברה והגעתי להצלחה.על הכיפאק. אבל מה בין זה לבין התהילה המוגזמת הזאת?"
מה עובר בראש ברגעים שבהם ההצלחה עולה לראש?
"זו מין הפרעה דו קוטבית. יש איזה שכרון. תחושה כזאת של התעלות. כי כל הזמן מפרגנים לך, מחפשים את קרבתך, מרימים לך. מספרים לך כמה אתה חכם ומצליח וגדול. ומיד אני חושב על כל הבחורות שלא רצו לצאת איתי בתיכון. על כל האנשים שקינאתי בהם לאורך החיים והאנשים שלא האמינו בי. מצד אחד, ישנם האנשים שהיו שותפים למסע שחווינו עם פלייבאז, והייתה שם אינטימיות נהדרת והיי גדול. ולצד זה לפעמים אתה פתאום מרגיש נורא נורא לבד".
בשלב הזה ידעת שאתה מכור לעבודה?
"בדרך כלל אתה לא יודע שאתה נמצא בתוך מלכודת, עד שאתה מנסה לצאת ורואה שאתה לכוד".
סיפרת בעבר שנכחת ממש בסיטואציות סוריאליסטיות בתקופה הזו של ההצלחה הגדולה.
"לוח הזמנים כל כך צפוף והזמן יקר. כולם רוצים להיפגש איתך. זה היה עד כדי כך קיצוני שפעם נקבעה לי פגישה עם מישהו שייסע איתי במונית בדרך לשדה התעופה, כדי לנצל את ה-20 דקות האלה של הנסיעה לשיחה. זו דיספרופורציה. יצא לי לגדול בבית עם עם איש עסוק שעשה משהו חשוב (ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, ה"ו)".
גיבור הספר שלך גדי חסון מפתח תלות בקוקאין כדי לתפקד ולאט לאט הוא מאבד את בוחן המציאות. מה מתוך החוויות האלה חווית גם בעצמך?
"סיפור חיי שונה מסיפור חייו של הגיבור בספר. לכל אורך התקופה הזו הייתי נשוי ואב לילדים; אז הייתה לי איזושהי מערכת תמיכה אישית מאוד חזקה. אבל במהות, כן. זה הסיפור שלי וגם של המון אנשים שאני רואה מסביבי. יש מי שנעזר בסמים, ויש מי שמאבד הרבה מהקשרים המשמעותיים בחייו. להיות תחת עינו הבוחנת של הציבור זו התמודדות קשה והרבה פעמים אנשים מגיעים אליה כשהם לא ערוכים".
גדי מתבקש לעזוב את כס המנכ"ל, הוא לא עוזב מרצונו.
"זה לא היה המקרה שלי".
"כולנו היינו קצת בשיכרון חושים. אתה מאבד את הדברים שבאמת חשובים לך"
אחרי חמש שנים בניו יורק תפסת את עצמך והבנת שהגזמת בנתק שנוצר בינך לבין המשפחה, שהתגוררה כל הזמן הזה בישראל. איך יכול להיות שהאסימון לא נפל קודם?
"כולנו היינו קצת בשיכרון חושים. על מזבח ההצלחה הזאת ועל מזבח המרדף הזה אחרי תחושת הערך העצמי השיגעון גדלות הזה, אתה מאבד את הדברים שבאמת חשובים לך. את הקשר הרציף עם המשפחה".
מה החמצת בשנים האלה?
"המון דברים. לא באתי למסיבות בבית הספר. לא ידעתי מיהם המורים של הילדים ומיהם החברים שלהם ובאיזה חוגים הם. גם עכשיו, יש איזשהו חשש שלא משנה כמה אני אפצה על הזמן שלא הייתי, תמיד תישאר אצלם איזושהי צלקת. קיים גם החשש שהילדים יזכרו לי את זה ובאיזשהו מקום זה יפגע בהם. זה יפגע בתפיסה שלהם של מה זה הורות או מה זה משפחה. באמון שהם רוחשים כלפי האחרים המשמעותיים בחייהם. ביום יום אני הרבה פעמים מצטער על זה. הרבה פעמים אומר לעצמי שהחופש שנתתי לעצמי ללכת 'אול-אין', ללכת עד הסוף על עבודה לעומת משפחה, היה מוגזם".
כילד כעסת על אביך, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט על כך שהיה אב נעדר, ובסוף לא רק ששיחזרת את אותו הדפוס אלא גם עשית את זה יותר קיצוני ממנו.
"בתוך חשבון הנפש שלי אני שואל את עצמי איך הסביבה שבה גדלתי ייצרה את התנאים לאנומליה הזאת. ההיעדרות של אבא שלי היא דבר שהיה לי קשה אתו, כי הייתה לו קריירה שהוא היה מאוד מחויב ומסור אליה והיא תמיד הייתה במקום הראשון. לגדול עם אבא כל כך רב עוצמה שכולם תמיד מזהים אותך איתו מייצרת ציפייה ממך שגם אתה תעשה דברים גדולים. אני חייב גם להשיג הצלחה פנומנלית כדי שיהיה לי ערך עצמי".
עמדת בצילו?
"כן, במידה רבה. אני מנסה להיות מודע לזה גם עכשיו ולא לייצר מול הילדים שלי דמות שכל כך קשה לנצח אותה".
"בדיעבד אני אומר: 'קצת עפנו על עצמנו'. איבדנו את את חוש הטעם"
השמועה מספרת שסצנת ההון סיכון שופעת סמים ואלכוהול. זה אכן המצב? זה מה שראית סביבך?
"כן, אני גם מודה שבאיזושהי מידה הייתי חלק מהאקסטרווגנזה הזו. גם בפלייבאז עשינו מסיבות ודברים שאולי בדיעבד אני אומר: 'קצת עפנו על עצמנו'. איבדנו את את חוש הטעם. אני מרגיש מאוד מנוכר לשלטי החוצות שחברות הטק מפזרות היום באיילון כדי לעודד אנשים לעבוד אצלן. יש הגזמה נורא פרועה בעושר הזה. זו דיספרופורציה. יש אנשים שהקדישו את חייהם לעבודות משמעותיות, אחיות בבתי חולים ומורים. אנשים שהם אבני היסוד של החברה שלנו. זה בסדר שחלקם מרוויחים פחות, אבל כמה פחות?"
אתה מתריע בחודשים האחרונים מהתהוות של בועת טק.
"אנחנו נמצאים בנקודה בזמן שבה השווי המצרפי של החברות שהונפקו בבורסה בשנה האחרונה, בתוכן הרבה חברות ישראליות, צנח בצורה משמעותית. אלה חברות שמחקו מיליארדי דולרים של שווי כל אחת. אז כנראה שלא רק אני ראיתי בועה אלא גם הרבה אנשים אחרים".
עשית עם עצמך חשבון נפש ובכל זאת חזרת ליזמות. באחרונה הקמת חברה בשם פיגי, יחד עם אילן ליבוביץ'. מדובר באפליקציית מובייל שאמורה להיות מעבד התמלילים של המאה ה-21. ובקיצור, ממש לא וורד ואקסל. זו יזמות סדרתית?
"אני מרגיש שמצאתי שביל זהב שבו אני גם עוסק ביזמות, גם עוסק ביצירה וגם מקדיש זמן למשפחה. אני מנסה למצוא את האיזונים הנכונים ואני מקווה שאפשר להצליח כסטארט-אפיסט גם אם אתה לא משעבד את חייך לזה, אלא בצורה יותר רגועה ומחושבת".