נמל אשדוד / צילום: Shutterstock
זכות השביתה היא יסודית בדמוקרטיה ליברלית. אלא שפעמים רבות, שני קונספטים שונים במהותם חוסים תחת השם הדו-משמעי. הראשון, והבסיסי ביותר, הוא הזכות של עובד להתארגן בארגון עובדים ולשבות (להימנע מעבודה בצורה מאורגנת למען מטרות כלכליות) ללא חשש מהשלכות חוקיות ופליליות.
הזכות הזאת לא תמיד הייתה ברורה מאליה במערב, וגם בישראל של המאה ה-21 היא מוגבלת מאוד בגופי הבטחון - לרבות צה"ל, המשטרה והשירותים החשאיים. חייל ש"ישבות" ימצא את עצמו נשפט ונשלח לכלא הצבאי, משום ששביתה בצבא משמעותה סיכון חיי אדם ובטחון המדינה כולה בצורה חדה וברורה. עצם הרעיון של התארגנות עובדים בתוך הצבא נחשב פסול, וכנראה בצדק. אך כמעט בכל מקצוע אזרחי, מדובר בזכות פרט מקודשת. חלק מהותי מחופש העיסוק, ואם המעסיק לא מרוצה - שיהיה לו בהצלחה עם להרוויח כסף בלי העובדים.
עניין אחר, שזוכה לתיאור הולם במשפט הבריטי למשל, הוא "הגנות השביתה". אלו פריווילגיות חוקיות, מעבר לדיני החוזים הסטנדרטיים, שמקבל צד שובת (או מגייס לארגון העובדים) מעצם היותו כזה. ההגנות הללו משתנות דרמטית ממדינה למדינה. מטרת ההגנות הללו היא לאזן פערי כוח שעלולים להיווצר בין עובד למעסיק. שהרי, ההנחה היא שבעוד שהמעסיק יכול להסתדר זמן מה בלי עובדים (משום שהוא עשיר ומבוסס יותר), העובד אינו יכול להסתדר זמן מה בלי שכר. חסכונותיו של העובד החלש אינם גדולים, וכך הוא נאלץ להסכים לשכר מתחת למחיר השוק האמיתי שלו.
לכן, שואפות הגנות השביתה לאזן את יחסי הכוחות - על ידי איסור על המעסיק לשכנע עובדים לא להצטרף לוועד באופן ישיר או באופן עקיף ("חופש הביטוי של המעסיק נסוג בשלב ההתארגנות הראשונית מפני חופש ההתארגנות של העובד", כפי שקובעת הפסיקה בישראל) ובמועד השביתה אין למעסיק שום אפשרות להטיל סנקציה או מגבלה כלשהי על העובדים: אסור לפטר או לשלול שכר, אסור לגייס עובדים חלופיים ואפילו לא לספק את השירות זמנית בסיוע מיקור חוץ. הכל כדי להעצים את כוחו של העובד, שנתפס כחלש בהכרח, לבין המעסיק - שנתפס כחזק בהכרח. הפגיעה במעסיק נחשבת זכות של העובד, במטרה להקל עליו להילחם על מעמדו הכלכלי.
גם אם תפיסה זו נכונה במקרים מסוימים, היא פחות מדויקת במקרים אחרים. למשל, כאשר המעסיק הוא הציבור הרחב, דרך מדינת ישראל: פקידים האחראיים על הכנסותיה-שלה, כאלה האחראים לאשר כל מוצר הנכנס לישראל, לאייש את לשכות התעסוקה, לתחזק את תשתית החשמל, או לספק כל תשתית חיונית אחרת. במקרים כאלה, לוועדי העובדים האלה יש את היכולת לפגוע בצורה אנושה בתשתיות חיוניות שבהן נעזרים מיליוני אזרחים. כל ועד יכול "להוריד את השאלטר" על חלק קריטי בכלכלה הישראלית.
לכן, התפיסה לפיה העובדים הם החלשים והמעסיק (הציבור) הוא החזק - פשוט לא רלוונטית. גם כשמדובר במעסיק ועובד פרטיים, מדובר על אדם או קבוצה מסוימת כנגד רעותה. במגזר הציבורי ובשירותים החיוניים, מדובר על קבוצה מסוימת של עובדים שמחזיקה את הפריווילגיה החוקית לסחוט את הציבור כולו - בלי שתהיה לנו אפשרות להגיב, להטיל סנקציות או לגייס עובדים ושירותים חלופיים.
זה כמובן לא עניין תיאורטי, וקשה להתעלם מסוג ההתנהלות שזה יוצר בוועדי הנמלים, חברת החשמל, הרכבת ושירות המדינה. הכוח הכלכלי העצום להחליט מתי לשבות ומתי לעצור, ללא שום השלכות, מייצר ארגוני עובדים היררכיים הדואגים לקרובים לכוח. זה מקור מודל השכר המעוות של מורים ורופאים (מה שנקרא "דור א'"), שזורק מתחת לגלגלים את הצעירים ("דור ב'") לטובת עובדים מבוגרים בלתי ניתנים לפיטור, גם לא בזמן שגרה. כשמשרד החינוך מעז להציע שמורים במקצועות נדרשים כמו פיזיקה יקבלו שכר גבוה יותר, הוועד מזדעק ודורש תוספת רק לפי ותק. מודל ההתאגדות הזה יוצר שירות ציבורי ברמה שאינה גבוהה כפי שהיא יכולה להיות, ומי שסובל מכך הם בעיקר החלשים שצורכים יותר שירותים ממשלתיים, אך גם הציבור ככלל שסובל מכך ביוקר מחיה ומסים גבוהים.
חמור מכך, זה יכול לקרות במצבים שאינם קשורים כלל למאבק נגד המעסיק בעד זכויות כלכליות. למשל, ועדי הנמלים כעת מנצלים את הפריווילגיות המוענקות להם בחוק כדי לצאת למאבק בעד זכותו של המעסיק שלהם לשמור על המונופול שלו בתחום המטען הכללי. המאבק הוא כנגד רפורמה כלכלית ראויה, שאינה פוגעת באופן ישיר בעובדים, אלא רק מחלישה את השאלטר שעומד לרשותם שבזכותו העובדים הפורשים קיבלו 3 מיליון שקל כל אחד - בנוסף לפנסיה מכובדת מאוד.
הדבר דומה גם לשביתה של עובדי רשות המסים, שהתנגדו לשדרוג למערכת ממוחשבת חדשה שתשפר את השירות לאזרח. השדרוג לא בהכרח ידרוש מהם עבודה נוספת, אלא השביתה היא בסך הכל כלי ללחוץ על המדינה להיענות לדרישותיהם כדי להעביר מהלכים סטנדרטיים לחלוטין. במקרים כאלה - האם ההיגיון הראשוני של הגנות השביתה, שנועד להגן על עובדים חלשים מפני מעסיקים נצלנים - עדיין עומד? בעיניי, התשובה היא "לא" גדול וברור.
לכן, כשאנחנו באים לחלק פריווילגיות שביתה, ראוי שאלו של ועדי השירותים הממשלתיים החיוניים יהיו מוגבלות יותר. לא פגיעה בזכות השביתה עצמה, ואף לא שלילה מלאה של הגנות השביתה, אלא הגבלה שלהן בהתאם לסיטואציה: מסגרת הידברות של חודש לפני השביתה עצמה, הצבעה של כלל העובדים בעד השביתה כתנאי לתחילתה, חובת פניה לתיווך (או אף בוררות), ובמקרים קיצוניים במיוחד - גם סמכות לרוב מיוחד של הכנסת להשהות ולעצור שביתה שפוגעת באינטרס לאומי. הצעת חוק ברוח זו הציע חבר הכנסת אביר קארה, וראוי לשקול צעדים כאלה כדי לוודא שהמגזר הציבורי בישראל משרת את הציבור בצורה מקצועית ואחראית.