נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. את מי היא יכולה למנות? / צילום: דוברות לשכת עורכי הדין
לא ניתן להפריז בחומרת התחקירים האחרונים של העיתונאי תומר גנון ב"כלכליסט". בעוד שאנחנו מאמינים ומקווים כי אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, מערבית ונאורה התעוררנו לבוקר בו אנו מגלים על פי פרסומו של גנון כי למעשה אנו חיים במדינת משטרה, אשר מרשה לעצמה לפעול ככל העולה על רוחה. בפראפרזה לשירו של רבי יהודה הלוי, התעוררנו לבוקר בו "טלפוני במזרח גרמניה ואנוכי בסוף מערב".
משטרה שחודרת לטלפונים ניידים של מנכ"לי משרדי ממשלה כדי לבדוק התכתבויות עם עיתונאים, לטלפון של בנו של ראש הממשלה ולעוד שורה ארוכה של אישים בכירים - כל זאת על פי הנטען ללא צו מתאים, זו משטרה עבריינית וחשוכה.
לאחר ההכחשה הנחרצת של המשטרה לפרסום של תומר גנון אותה אימץ בשתי ידיים השר הממונה עמר בר-לב, התברר כי הממצאים סותרים את טענת המשטרה.
בעקבות כך, החליט אביחי מנדלבליט להקים צוות בדיקה בראשות המשנה ליועמ"ש עו''ד עמית מררי. מלכתחילה הקמת צוות בדיקה בראשות מררי הייתה מופרכת. אין לי מילה רעה לומר עליה, אך לאור העובדה שהיא בעצמה הייתה מעורבת בקבלת ההחלטות בתיק האלפים, כמה מגוחך שהיא תבדוק את הליכי קבלת ההחלטות בתיק בו היא עצמה מעורבת. כעת, באיחור רב, נראה שברור כבר לכולם שמררי לא יכולה להיות זו שתבדוק את הפרסומים.
בקרב חברי הקואליציה יש כעת ארבע גישות שונות: השרה תמר זנדברג מציעה להקים ועדת חקירה ממלכתית. יו"ר ועדה חוקה, גלעד קריב, מציע להקים ועדת חקירה ממשלתית. השרה איילת שקד מציעה להקים ועדת חקירה חיצונית, אך לא מפרטת את מהותה. ואילו עמר בר-לב, השר הממונה, ממשיך לבלוע כל מה שתאכיל אותו המשטרה עליה הוא אמור לפקח.
לכאורה ועדת חקירה ממלכתית היא הוועדה בראש הפירמידה, היהלום שבכתר. ועדה חקירה שעומד בראשה שופט בית המשפט העליון בדימוס אשר מונה על ידי נשיאת בית המשפט העליון. אולם כאשר מסתכלים על התנהלות השופטים בדימוס, לא נראה שהציבור יאמין למסקנות שלהם ולכך שהם יבדקו את הטענות ברצינות.
אין לציבור גוף שזוכה לאמון שיבדוק את הפרשה במלוא הרצינות
את מי אסתר חיות תמנה? את המשנה לנשיאת העליון חנן מלצר שרק לפני חצי שנה דן בעניינה של חברת מגדל ועכשיו הוא מתמנה לתפקיד יו"ר החברה בשכר של 159 אלף שקל לחודש? את נשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס שעמד בראש ועדת האיתור לתפקיד היועמ"ש ועשה צחוק גמור מעבודת הוועדה, לא בדק כלום, לא נימק כלום ונתן לשר המשפטים את מבוקשו בבחינת "לא נגענו"?
מעבר לפרסומים המטרידים כשלעצמם, מטרידה העובדה שאין כיום גוף בישראל שאפשר לשאת אליו את עינינו ולדעת שהחלטותיו יהיו מקובלות על הציבור. פרסומיו של גנון איחדו את הציבור נגד המשטרה, אולם אין לציבור גוף שזוכה לאמון שיבדוק את הפרשה במלוא הרצינות וללא מורא ומשוא פנים.
לאחרונה לעג אתר "העין השביעית" להחלטה של גלובס לשים את הזרקור על מצוקת חוסר האמון במערכות אכיפת החוק. פרסומיו של גנון מראים כי הבעיה היא לא בזרקור אלא בדמויות שמתגלות מאותו אור חזק ומסנוור.