מפעל תעשייתי. התעשייה הישראלית היא העבר, ההווה והעתיד שלנו / צילום: איל יצהר
אנחנו שומעים בימים האחרונים קולות גועשים על "טירוף יוקר המחיה" ועל חזרתה של המחאה החברתית, בדמות מחאת הפסטה ודומיה, הכול תוך הפניית אצבע מאשימה לתעשייה הישראלית בכלל ולתעשיית המזון בפרט.
ואיך פותרים את הבעיה? פותחים את המשק לעוד יבוא. במשרד האוצר ישנה התניה כמעט פבלובית: רוצים יותר תחרות? נרחיב את היבוא. אבל האם זה הפתרון היחידי? לטעמי התשובה היא לאו בל' רבתי - הפתרון הוא עידוד וחיזוק התעשייה הישראלית, הקטנה והשקופה.
בניגוד לנרטיב שבוחרים להציג בתקשורת, חשוב להגיד שהתעשייה הישראלית אינה מורכבת רק מחמש החברות המונופוליסטית בשוק. ויובהר כבר כאן כי 89% מהתעשייה הישראלית הינה תעשייה קטנה, כזו שמעסיקה עד 20 עובדים או שהמחזור שלה הוא עד 20 מיליון שקל. מדובר בחברות מזון קטנות, בנגריות, במפעלי עיבוד שבבי, במפעלי פלסטיק ועוד.
אותה תעשייה קטנה אינה שולטת בשוק כזה או אחר. להפך - בקושי יש לה מקום ראוי במדפי הסופר. אותה תעשייה קטנה אינה מחזיקה בכלי התקשורת. להפך - עליה בקושי מדברים. אותה תעשייה אינה מחלקת דיבידנדים. להפך - התעשייה הזו מתקשה להתחרות. אותה תעשייה אינה מקבלת הטבות מהמדינה. להפך - היא אינה מצליחה להיכנס לקריטריונים הקשיחים של החוק לעידוד השקעות הון.
זוהי התעשייה הישראלית "השקופה", שאף אחד לא באמת סופר ושתמיד נופלת בין "החורים" של המסננת. כשמדברים על הטבות לתעשייה - עסקים אלה אף פעם לא מצליחים להיכנס לקריטריונים שבחוק. מנגד, כאשר מוציאים שם רע לתעשייה - לצערם, המונח "תעשייה" כולל גם אותם.
אותה תעשייה קטנה יכולה להוות אלטרנטיבה שווה וזולה לחברות המונופוליסטיות, בעיקר בשל העובדה שהיא, בניגוד אליהן, לא מרשה לעצמה להעלות מחירים, זאת כיוון שאצלה השוק אינו ריכוזי ואינו חולש על מוצרים רבים אחרים. ברגע שהיא תעלה את המחירים, הצרכן יצביע ברגליים ולא יקנה עוד את המוצר.
במקום שהמדינה תקרא לצרכנים להעדיף "פסטה מיובאת", היא צריכה לקרוא להם לקנות פסטה זולה יותר ממפעל ישראלי קטן. בכך תחזק המדינה לא רק את כוחה של התעשייה הישראלית, אלא גם את העובדים הישראלים שאותה תעשייה קטנה מעסיקה.
דווקא עכשיו, כשברור שהחברות הגדולות "מתחזרות" פשוט כי הן יכולות, חשוב שהמדינה תחזק דווקא את התעשייה הישראלית הקטנה ותיתן לה את הכלים לשפר את כושר התחרות אל מול היבוא ואל מול התעשייה הגדולה, ולא תשפוך את התינוק עם המים.
כך, לדוגמה, יכולה המדינה ליישם (סוף-סוף) את המלצות הוועדה הציבורית משנת 2018 לחיזוק כושר התחרות של התעשייה הישראלית, בדגש על התעשייה קטנה, שכללו שלושה נושאים מרכזיים: מחקר ופיתוח וחדשנות טכנולוגית, כוח-אדם מיומן והפחתת נטל רגולטורי.
מסקנות אלה לא אומצו עד היום. בתוך כך ישנם עסקים קטנים רבים שבהם לא מוטעמת טכנולוגיית ייצור מתקדמת שתאפשר את הקטנת פערי עלויות הייצור. כך גם בכל הקשור בכוח-אדם מיומן - שכמעט ואינו קיים במדינה מאז שנסגרו בתי הספר הטכנולוגיים. שלא לדבר על הפחתת נטל הרגולציה - שלמעט הקמת ועדה מיוחדת לנושא במסגרת חוק ההסדרים, הנטל נשאר וממשיך לרבוץ על העסקים.
זאת ועוד, הרבה מיוקר הייצור קשור דווקא במוצרים שהם מוצרים ציבוריים שנמצאים אך ורק באחריות המדינה, ובתוך כך עלות החשמל, הדלק, הארנונה ושכר העובדים שרק עולה בשנים האחרונות.
שר החוץ יאיר לפיד אמר לאחרונה כי "כדי שכל העסק יתנהל אחרת, אנחנו צריכים מיליון ישראלים בהייטק". הוא ורבים באוצר סבורים כי התעשייה היצרנית הישראלית היא העבר שלנו, וההייטק הוא העתיד. להם אני רוצה להזכיר את הימים הראשונים של הקורונה ואת הבהלה לנייר הטואלט. שרשרת האספקה העולמית השתבשה, וחוסר הוודאות שלט. לאיש לא היה ברור כיצד מדינת ישראל תוכל להמשיך ולהסתדר כאשר היא נסמכת על יבוא בכל-כך הרבה תחומים. לשמחת כולם, נייר טואלט עדיין מייצרים בארץ, אבל לא לעולם חוסן. הבהלה לפתיחת המשק ליבוא עלולה להמיט אסון במונחי עצמאות הייצור בישראל, אובדן תעסוקה ופגיעה בתשתית הצמיחה והיציבות הכלכלית במשק.
נכון, הממשלה אינה יכולה לפתור את משבר ההובלה הימית או את משבר האספקה הגלובלי, אבל היא בהחלט היא יכולה לסייע ליצרן הישראלי הקטן להתגבר על שלל האתגרים הרבים שאיתם הוא מתמודד בתקופה זו, ולאפשר לו להגביר את התחרות במשק הישראלי; זאת מתוך תובנה שהתעשייה הישראלית היא העבר, ההווה והעתיד שלנו.
הכותבת היא מנכ"לית התאחדות בעלי המלאכה והתעשייה בישראל