בית המשפט העליון / צילום: רפי קוץ
לפני שנים אחדות (10.11.19) כתבתי בעיתון זה רשימה שכותרתה "כאשר במשך שנים מציגים גורמים פוליטיים את בית המשפט כאויב העם - לבסוף יש ציבור שיאמין". כותרת המשנה הייתה "מדוע ראוי בית המשפט לאמון? כי הוא עושה מלאכתו מקצועית, בהכרעות מנומקות, והוא נכס אסטרטגי - לא פחות - חיצוני ופנימי למדינת ישראל, ולא אחת שכפ"ץ נגד שונאינו".
כתבתי גם כי "אמון הציבור במערכת המשפט הוא מושג חמקמק. מהו אמון, ומיהו הציבור?" ועוד נאמר כי "ציבורים לא מבוטלים בישראל - חלקים ניכרים מן הציבור הימני, הדתי והשמרני - הולעטו לאורך זמן, לפעמים אף הוסתו במסרים בוטים נגד בית המשפט העליון... התמונה הזו מעוותת, גם אם ביקורת על פסק דין זה או אחר היא לגיטימית". ואכן, בית המשפט עצמו נחלק לא אחת בדעותיו, קרי, המיעוט מבקר את הרוב.
אודה כי תחושת הירידה באמון גורמת לי, ממרום גילי וניסיוני, מועקה. לדעתי, אף שתמיד ניתן למצוא נושא ראוי לביקורת או שנוי במחלוקת, התמונה הכוללת של בית המשפט העליון ובתי המשפט בישראל בכלל טובה בהרבה מדימויה בחלקים בציבור. ועוד, סוגיית האמון אינה חדשה. ב-1962 התעמת שר המשפטים דב יוסף עם השופטים בלשון בוטה, בטענה כי הם נוקטים ענישה מקילה. חלפו 70 שנה, ועולם כמנהגו. כשלעצמי הייתי חוזר על מה שכתבתי בעבר, אך כנראה נחוץ יותר מזה.
הגנה על זכויות אדם
פרופ' יהונתן גבעתי ואהרן גרבר טוענים במחקרם, שבוטא גם מעל גבי עיתון זה, כי צדק הנשיא משה לנדוי המנוח כשהזהיר מירידת אמון בעקבות המהפכה החוקתית, על פני הנשיא אהרן ברק המוחזק כ"אבי המהפכה", וזאת תוך ניתוח נתונים. דא עקא, שאת המהפכה החוקתית לא עשה אהרן ברק אלא הכנסת. לעניות דעתי, בין אם כל חברי הכנסת הפנימו את ההשלכות בזמן אמת ובין אם רק חלקם, הכנסת היא שעשתה אותה.
משנתקבל סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שכותרתו "פגיעה בזכויות" והמכונה פסקת ההגבלה, הכנסת "הפילה תיק" על בית המשפט בתחום ההתערבות המינהלית והחוקתית. נקבעו בסעיף אמות-מידה לבחינת פגיעה בזכויות אדם שבחוק היסוד - "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש...".
ערכי המדינה לא הוגדרו בחוק היסוד, למעט הפניה ל"רוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". פסק הדין בעניין בנק המזרחי נ' מגדל (1995) ,בראשות הנשיא היוצא מאיר שמגר והנשיא החדש ברק, רק ביאר את המהפכה, ולא הייתה לו לדעתי ברירה אחרת.
ככל שביקורת חוקתית עלולה לפתוח פתח לחוסר אמון, הכנסת היא שפתחה אותו. ויוטעם כי בית המשפט העליון זהיר מאוד בהתערבות חוקתית: כ-5% מן העתירות החוקתיות שהוגשו נתקבלו, פחות מן המוכר במדינות בעלות חוקה, וכמובן אפשר להתווכח על התערבות-יתר או התערבות-חסר, במקרה פלוני.
יתר על כן, תרומת בית המשפט העליון גדולה מאוד להגנה על זכויות אדם, ובמיוחד על חלשים, לממשל הוגן יותר ול"תיקון עולם" בתחומים אלה, ואני מעיד כמי שישב קרוב ל-15 שנה על יד שולחן הממשלה כמזכיר הממשלה וכיועץ משפטי לממשלה, וראה נכונות של שרים, לא כולם חלילה (ולא אנקוב בשמות), לכפוף נורמות להשגת מטרות פוליטיות, לעתים מאד אינטרסנטיות.
יציבות בתי המשפט בישראל באה לידי ביטוי מרשים ברמה עולמית בתקופת הקורונה; בתי המשפט לא נסגרו ולו גם ליום אחד, בעוד שבעולם התמונה אחרת. מנהל בתי המשפט, השופט ד"ר יגאל מרזל, ואנשיו ראויים להוקרה.
להתמודד עם האתגר
בכל זאת, מה באשר לאמון, שהרי גם אם חוסר האמון אינו מוצדק לטעמי, והמערכת ראויה לאמון, חוסר אמון קיים בחוגים לא מעטים, ויש להתמודד עמו, והוא גם חלק מספקנות כללית לגבי רשויות, שהעצימו הרשתות החברתיות, ולעתים הצטרפו לכך אינטרסים של פוליטיקאים רבי-השפעה.
חלק מן הטענות נוגע לנושאים משפטיים-ציבוריים, בעיקר בבית המשפט העליון, וחלק מנושאים של קצב ניהול תיקים בכלל המערכת. אכן, בעולם דהאידנא זהו קרב במעלה ההר.
המערכת השיפוטית בראשות הנשיאה אסתר חיות עשתה ועושה צעדים רבים להגברת האמון. אלה כוללים בין השאר מאמצים - כנגד טענות בדבר התמשכות תיקים - לשיפור השירות, לזירוז הליכים, להנגשה דיגיטלית של התיקים האזרחיים, לייעול ולמניעת ביטול זמן של ביקורים במשרדי בתי המשפט, "תיזוז" ועמידה בתורים והגברת השימוש בטכנולוגיות זמינות. כל אלה נושאים פירות.
המערכת עושה גם להגברת החשיפה לציבור. אומר כאן כי אני ממליץ לכל ישראלי, ובוודאי לכל תלמידי בתי הספר התיכוניים כחלק מהכנה לאזרחות טובה, לבקר בבתי המשפט, לרבות בית המשפט העליון (בכפוף למגבלות הקורונה), כדי להתרשם מן העבודה הנעשית. בטוחני שהדבר יועיל לערכי האזרחות.
אולם מעבר לכך, העברת דיונים בשידור חי בבית המשפט העליון, ופתיחה לתקשורת של דיונים מסוימים בבתי המשפט האחרים, תורמות להכרת המערכת ולהורדת "מפלס החשדנות" שקיים בציבורים מסוימים, וכל הרוצה יתרשם גם ממלאכתם הקשה של שופטים, ולדעתי - לטובה, בבחינת "בתוך עמי אנכי יושבת".
לא מכבר כתבתי בעיתון זה על השקיפות כי "העולם השתנה ואתו הצורך החיוני של הרשויות בשקיפות מלאה" (26.5.21). במסגרת זו גם על בתי המשפט להמשיך לעשות מאמץ להנגשה שיש בה שקיפות, תוך גישה מאוזנת, ובשים לב - למשל - להשפעה עלולה להיות לשידור חי על עדים הנחקרים על הדוכן.
כדי לבטא כל זאת, בחרתי בראשי-התיבות שי"ח - שקיפות, יעילות, חיבור - כסימני דרך מתמידים, וראשי-התיבות עצמם משדרים שיח עם הציבור.
שקיפות חשובה
אומר כאן עוד כי ככלל, אין מערכת בתי המשפט סובלת מהדלפות מתוכה, ונדירים מאוד מקרים שבהם שיג ושיח שיפוטי פנימי וטיוטות פסקי דין "זלגו" לתקשורת; כאן "שקיפות" אינה במקומה. אך היא במקומה בבחירת שופטים; שופט נבחר לעתים ל-30 שנה ויותר, ומכאן הצורך בבדיקות מדוקדקות ובתהייה על קנקן המועמדות והמועמדים. שיטת הבחירה בישראל על-פי דין היא עירוב בין הרשויות, והיא הוכיחה את עצמה, ויש לנו מערכת שפיטה נקיית-כפיים, גם אם לא חפה מטעויות לעתים, וכמובן לנציב תלונות הציבור על שופטים יש תפקיד חיוני בבניית אמון באשר להתנהגות שופטים. היא צריכה לשדר אמינות בבחירה.
מומלץ לתוהים על בתי המשפט גם לקרוא אם לא את פסקי הדין, לפחות את תמציותיהם, שראוי להגבירן מניסיוני, ואני מרצה לעתים קרובות מאוד בפורומים שונים, בבתי ספר, ישיבות הסדר וישיבות תיכוניות, בצה"ל ובפני עובדי ציבור, ככל שהידע על בתי המשפט ועבודתם רב יותר - כך גובר האמון. לכן אינני מסרב לבקשות מפגש כאלה, ולהשיב לשאלות שעל חלקן שופטים מכהנים מנועים מהידרש.
והערה במישור המהותי: בית המשפט זהיר מאוד כאמור, וצריך להיות זהיר, בהתערבות חוקתית. הדימוי ה"אקטיביסטי" בזאת גדול בהרבה מן המציאות. עוד לכך יש להוסיף כי ככלל, כל גוף ציבורי, לרבות בתי המשפט, חייב בהתבוננות עצמית ובענווה. אין מערכת - יצירת אנוש - פטורה מתקלות, אבל הציבור צריך לדעת שהיא ערוכה לתקנן ועושה זאת בלב שלם.
ואשוב להתחלה: אני מאמין בלב שלם שמערכת בתי המשפט ראויה לאמון הציבור, ועליה להמשיך לעשות את מלאכתה לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים, כהצהרת האמונים בפתח כהונתם של שופטים ועל-פי מסורתנו העתיקה מימי המקרא.
הכותב הוא המשנה לנשיאת בית המשפט העליון לשעבר, חוקר ומרצה בבית הספר פדרמן למדיניות ציבורית וממשל והמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית