עוני. 39.2% מהאזרחים הערבים הם עניים / צילום: תמר מצפי
כולם מדברים על עליית המחירים הדרמטית של מוצרים בסיסיים במשק, ונושאים עיניים לממשלה בציפייה שתצליח לעצור את הגזרה. במאבק הזה יש כביכול שני צדדים - טייקונים ואנשי עסקים המתעשרים מן המצב, מול "הציבור" כולו שחושש מפגיעה במצבו הכלכלי ומפגיעה בכמות ואיכות המזון שלו.
אולם הציבור הוא לא מקשה אחת, ויש קבוצות באוכלוסייה שנפגעות מעליית המחירים יותר מאחרות. וכיוון שאלה האוכלוסיות המוחלשות ביותר, דווקא קולן לא נשמע - ובהתאם, הפתרונות המוצעים מספקים מענה חלקי בלבד. כתוצאה ממדיניות ממשלתית לא מותאמת ומפלה, מצבן של אותן קבוצות היה חמור עוד לפני עליית המחירים, ולכן הורדת המחירים אינה פתרון מספק לקבוצות אלה.
החברה הערבית היא אחת הקבוצות שהכי ייפגעו מעליית המחירים, ושהכי נפגעות באופן כללי מיוקר המחיה. עוד טרם עליית המחירים, על-פי דוח העוני לשנת 2020, 39.2% מן האזרחים הערבים הם עניים, וכתוצאה מכך 42.4% מן המשפחות הערביות סובלות מאי-ביטחון תזונתי - מצב בו אדם או משק בית נאלצים להתמודד עם זמינות נמוכה למספיק מזון איכותי וטרי. מאחורי ההגדרה היבשה הזו עומדים נתונים מזעזעים: 50.6% מן הילדים הערבים סובלים מאי-ביטחון תזונתי, ו-35.3% מתוכם מאי-ביטחון תזונתי חמור.
מחקרים מצביעים על כך שתקציב משפחה משפיע באופן ישיר על הביטחון התזונתי של בני המשפחה, וככל שהתקציב מצומצם, כך איכות וכמות המזון מצטמצמת. עלייה במחיר מוצר מסוים משמעותית הרבה יותר בשביל משפחות עניות על פני משפחות ממעמד בינוני ומעלה. היות שבחברה הערבית עוד טרם עליית המחירים שיעור המשפחות העניות היה כה גבוה, היקף הפגיעה הצפוי בה יהיה רחב יותר וחמור יותר.
הממשלה מנסה לספק פתרונות אחידים לכולם ומתמקדת בביטול עליית המחירים, אולם מפספסת את העובדה שגם טרם עליית המחירים המאבק בעוני בכלל, ובאי-ביטחון תזונתי, בפרט, לא נשא פרי, בעיקר לא בחברה הערבית. למעשה, אין לממשלה מדיניות סדורה כיצד לצמצם את אי-הביטחון התזונתי בחברה הערבית, ובמקרים רבים היא גם מתנערת מן האחריות לכך. נראה כי הממשלה לא הפנימה ש עליית מחירי המזון רק מחריפה את הבעיה, אך היא אינה המקור שלה, ושהורדת המחירים לא תפתור את הבעיה.
תלמידים חסרי אמון
קחו לדוגמה את מערך ההזנה בבתי הספר. בעוד חצי מהתלמידים הסובלים מאי-ביטחון תזונתי הם ערבים, התקציב הממשלתי המופנה למערך ההזנה בבתי ספר ערבים הוא שליש בלבד. הדרישה מן הרשויות המקומיות למימון תואם (מאצ'ינג) מונע מן הרשויות הערביות המוחלשות להפעיל מערך הזנה דווקא אצלן, היכן ששיעור העוני ואי-הביטחון התזונתי הוא הגבוה יותר. המשמעות של המצב הזה היא תלמידים חסרי שקט, לא מרוכזים וחסרי אמון במערכת אשר אמורה לדאוג לביטחונם הפיזי, הנפשי והתזונתי.
עליית המחירים קרוב לוודאי תחריף את התופעה ותחמיר את מצבם של הילדים ומשפחתם, אבל כאשר המדיניות הממשלתית מראש מפלה ולא מותאמת, הורדת המחירים היא לא הפתרון היחיד.
דוגמה נוספת: אחד הכלים בידי הממשלה לצמצם עוני הוא הענקת זכויות סוציאליות לאזרחים הזכאים להן על-מנת להגדיל את התקציב שלהם ולייצב אותם כלכלית. על-מנת למצות זכויות סוציאליות על האזרח לגשת לשירות הממשלתי, לבדוק את זכאותו, להגיש בקשה ולקוות לטוב.
ברור כי תהליך כה מורכב דורש ליווי והכוונה, ולשם כך הממשלה מעודדת הקמת מרכזי מיצוי זכויות ביישובים שונים. אולם לצורך הפעלת מרכז כזה, הממשלה דורשת מן הרשויות המקומיות לשים מימון שווה למימון שהממשלה שמה. כאשר רובן המוחלט של הרשויות הערביות נמצאות בעשירונים הנמוכים (1-5), אין ביכולתן להעמיד תקציב זה, ותושביהן נותרים ללא מרכזים כאלה. היעדר מרכזים אלה ביישובים הערבים מקשה על האזרחים הערבים למצות את זכויותיהם ומהווה את אחת הסיבות לכך שאחוזי מיצוי הזכויות בחברה הערבית, הענייה והמוחלשת, הם נמוכים בהשוואה לממוצע הארצי.
מאחורי נתונים אלה עומדים אזרחים שלמעשה הפסידו הכנסה פוטנציאלית לה הם זכאים והייתה אמורה לשמש, בין השאר, לרכישת מזון איכותי ומגוון יותר. עליית מחירים לבטח לא תקל עליהם ואף ותחמיר את מצבם, אולם חשוב לזכור כי גם הורדת המחירים לא מספקת מענה לחוסר יכולתם למצות את הזכויות המגיעות להם.
אין ספק שחייבים להתנגד להורדת המחירים השערורייתיים ממילא, אולם חשוב לזכור: הורדת המחירים אינה תחליף לתיקון המדיניות הממשלתית למאבק בעוני ואי-הביטחון התזונתי בחברה בכלל, ובחברה הערבית בפרט. על הממשלה לאסוף ולפרסם נתונים עדכניים אודות היקף ומאפייני התופעה בחברה הערבית, ולאורם לגבש, בשיתוף החברה הערבית, מדיניות מותאמת ושוויונית כלפי כל האזרחים במדינה, אשר כאמור אינם עשויים מקשה אחת.
הכותב הוא מנהל שותף של המחלקה למדיניות שוויונית בעמותת סיכוי-אופוק, המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה