קניות בסופרמרקט / צילום: תמר מצפי
יוקר המחיה הפך לנושא החם בשבועות האחרונים, ולא בכדי. בואו ננסה לרגע להבין כמה יוקר המחיה עולה לנו, הציבור. רמת התצרוכת הממוצעת למשק בית בישראל היא כ-16,500 שקל לחודש. אם היינו משלמים על תצרוכת זו את הממוצע המקובל ב-OECD, היינו משלמים רק 13,750 שקל. כלומר, אנו משלמים כ-2,750 שקל עודפים לחודש, שהם כ-33 אלף שקל לשנה. משפחה ממוצעת מוציאה סכום זה בשנה רק בשל סיבה אחת - המחירים פה יקרים יותר ממה שצריך היה להיות.
התשלום העודף הזה אינו מחויב המציאות. יהיו שיטענו כי רמת המחירים כאן היא גזירת גורל ונובעת מהמיקום הגיאוגרפי והייחודיות של המשק. אך זו הנחה לא סבירה עבור חלק גדול מהמוצרים והשירותים בישראל.
בצעד חריג, המדינה חייבת להתערב
אולי זו רמת המיסוי הגבוהה בישראל שמשפיעה? אולי רמת השכר הגבוהה בישראל? ובכן, גם כאן, על-פי ה-OECD, נטל המס בישראל נמוך בכ-11% מהממוצע, רמת השכר בישראל נמוכה ב-20%, וכן שכר המינימום כאן נמוך מזה שבחלק גדול מדינות ה-OECD. אלה לא הסיבות ליוקר המחיה בישראל.
יוקר המחיה הוא למעשה "מס" חבוי שאנו משלמים על יוקר המחיה בישראל, העומד להערכתי על יותר מ-100 מיליארד שקל בשנה. כן, גובי המס הם בעיקר החברות הגדולות, היבואנים ורשתות השיווק. מכיוון ששיעור ההוצאה לתצרוכת מתוך ההכנסה גבוה יותר בעשירונים התחתונים, מדובר בנטל גדול במיוחד בקרב עשירונים אלה. במספרים - 32% נטל "מס יוקר מחיה" מוטל על העשירון התחתון, לעומת כ-11% על העשירון העליון. אין ספק שזה מגדיל את אי-השוויון בפועל ומחמיר את מצב העשירונים התחתונים בצורה דרמטית.
יוקר המחיה בישראל אינו גזירת גורל. הבעיה ידועה, וכך גם הפתרון. נדרשת פעולה בשני צירים מרכזיים: הממשלה והצרכנים.
ראשית, יש להציב יעד להורדת מחירים לרמת הממוצע במדינות המפותחות תוך שנה, ולשם לכוון את כל כלי המדיניות. לפתוח את השוק, לעודד כניסת תחרות לשוק גם אם זה כרוך בהשקעה ממשלתית, לייעל את מערך המגזר הציבורי שגם לו יש חלק ביוקר המחיה.
במקרים מסוימים רצוי להתערב בצורה ישירה בפעילות החברות ואף להשתמש בצעד חריג ולקבוע מחיר מקסימום גם אם באופן זמני. כן, יש מצבים בהם קביעת מחיר מקסימום יכולה לסייע לעורר את מחוללי התחרות ולהשיג תוצאה יעילה מבחינה כלכלית. כך למשל, במוצרים מוגדרים היטב כמו משחת שיניים מסוג קולגייט או סכין גילוח ג'ילט וכן הלאה.
צרכנים, אל תקנו בכל מחיר
גם לנו כצרכנים יש תפקיד חשוב כאן: לעבור לקנייה חכמה ולא לקנות בכל מחיר. להתאגד ברשתות החברתיות ולהפעיל לחץ מתמשך על מקבלי ההחלטות.
עלינו לשים את המנהלים והבעלים של החברות החמדניות בחזית השיח. האחריות עליהם. את הניצול ואת העושק יש לחבר אליהם באופן אישי. הרי בסופו של דבר זו החלטה של אנשים. אותם מנהלים כבר לא יוכלו להסתכל בעיניים לחברים, לשכנים שלהם שאותם הם עושקים, ואולי אף ידאגו מהצורה בה הם נראים בעיני הילדים שלהם. אולי רק אז ייפול האסימון.
הכותב הוא דיקן הפקולטה לניהול, אוניברסיטת בן גוריון בנגב