נלי גבע, מנכ''לית אגודת SOS / צילום: איל יצהר
אישי: נשואה למשה ואם ל-2, גרים בהרצליה
מקצועי: מנכ"לית האגודה לכפרי ילדים S.O.S
נולדתי בעיר קטנה בארגנטינה, בקהילה יהודית של כ-350 משפחות, אחות בכורה לאח ואחות. אבא שלי היה ראש הקהילה, ואמא שלי באה לארגנטינה ממשפחה ציונית מרוסיה, שם ההורים שלה כל הזמן דיברו על עלייה לישראל. בארגנטינה התחנכתי בבתי הספר של הקהילה והייתי מאוד מחוברת אליה. את התיכון סיימתי מוקדם, בגיל 16, והמשכתי מיד לשלוש שנים של לימודי משפטים - שנקטעו כשהחלטתי לעלות לארץ.
הגעתי לארץ בגיל 19, וגרתי במעונות הסטודנטים בחיפה. כיום כל המשפחה שלי בישראל, אבל אז הייתי לבדי. עברתי קורס הכנה לאוניברסיטה, שבו גם למדתי עברית, ומשם המשכתי ללימודי תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. בשלב זה כבר הבנתי שמשפטים זה לא הכיוון שלי בחיים. באוניברסיטה בחיפה גם הכרתי את משה, מי שיהיה לימים בעלי, שלמד שם פילוסופיה ומדעי המדינה. שלוש שנים אחרי שסיימתי את הלימודים, החלטתי לנסוע איתו לארה"ב ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה.
נסעתי לארה"ב כי רציתי להעמיק את הידע בתחום הטיפול המשפחתי והזוגי - שבארץ היה עוד בחיתוליו. למדתי באוניברסיטת אנטיוך, ועשיתי התמחות בטיפול משפחתי אצל וירג'יניה סאטיר וסלבדור מינושין, שני מטפלים שייסדו שיטות חדשניות בתחום. בהמשך הייתי פסיכולוגית-יועצת במרפאת נשים בלוס אנג'לס, וגם פתחתי קליניקה פרטית כפסיכותרפיסטית - בנושאים כמו הפרעות אישיות, בעיות בנישואין, הפרעות בתפקוד מיני, התמכרויות, ילדים מוכים, נוירוזות ודיכאון. בסופו של דבר, אחרי שמונה שנים, חזרנו לארץ כדי להקים משפחה.
כשחזרנו, התחלתי לעבוד במועצה האזורית עמק חפר, כמדריכת צוות מקצועי במחלקה לשירותים חברתיים. ואחרי חמש שנים מוניתי למנהלת מחלקת הרווחה. ואז, עשור אחר כך - קודמתי למנכ"לית המועצה. זה קרה אחרי שהמנכ"ל הקודם קיבל התקף לב באמצע ישיבת הנהלה. יו"ר המועצה דאז, נחום איצקוביץ', הציע לי את התפקיד, ובהמשך, אחרי קדנציה של ארבע שנים, לקח אותי איתו לממשלה ומינה אותי לסגנית מנהלת התוכנית הלאומית לילדים ובני נוער בסיכון במשרד הרווחה. את המגזר הציבורי עזבתי ב-2015, לטובת עמותה שאני מנהלת עד היום - S.O.S ישראל.
S.O.S היא עמותה בינלאומית שהוקמה באוסטריה אחרי מלחמת העולם השנייה. כיום חברות בה 137 מדינות והיא השנייה בגודלה בעולם בתחום של טיפול בילדים בסיכון. העמותה הוקמה כדי לספק לילדים האלה מודל של בית, שבו הם יגורו עם נשים שיהיו להם כמו אימהות ויאפשרו להם לגדול כאחים ואחיות. כיום יש לנו שני כפרי ילדים, בערד ובמגדל העמק. מגיעים אליהם ילדים שמוצאים מהבתים בצו בית משפט, או בהחלטות של מחלקות רווחה. זה קורה לאחר שההורים לא מצליחים לספק תנאים בסיסיים. הם אצלנו 24/7, אבל אנחנו מאמינים מאוד בשמירה על קשר עם ההורים, ודואגים שזה יקרה לפחות פעם בשבועיים. הילדים נשארים איתנו עד כיתה י"ב, אלא אם אם נוצרת להם הזדמנות לחזור הביתה לפני כן, במקרים שהבית הצליח לשקם את עצמו".
הקשר שלנו עם הנערים נמשך גם אחרי שהם עוזבים את הכפר, ב-16 דירות מעבר שאנחנו מפעילים לבוגרי הפנימיות, כדי ללוות אותם מקרוב בהשתלבות בחברה הישראלית. בכל דירה גרים שישה צעירים (בנים או בנות) בליווי של עובדת סוציאלית.
יש ילדים שנמצאים במצוקה קיצונית, ולכן יש גם מרכז חירום בערד שמטפל בילדים שצריכים לצאת מהבית מעכשיו לעכשיו, כי הם בסכנה מיידית. כרגע המרכז הזה מטפל בעשרה ילדים והוא יתרחב בקרוב לטיפול ב-16. מדובר בילדים שחווים אלימות קשה, לפעמים הם מגיעים אלינו באמצע הלילה בליווי משטרה. בנוסף, אנחנו פועלים בקרב האוכלוסייה הבדואית, ומפעילים שבע מועדוניות במועצה אזורית נווה מדבר, לילדים שלא הוצאו מהבתים, אבל זקוקים למסגרת.
הקורונה יצרה בעיה בתחום שלנו: בגלל שהילדים לא היו בבתי הספר כמעט, רבים מהם לא זוהו על ידי המערכת - ולכן גם לא הוצאו מהבתים. הם התרגלו להסתובב רוב הזמן בחוץ, במקום לשבת מול הזום וללמוד. כתוצאה מכך, הילדים שמגיעים אלינו כיום סובלים מבעיות הרבה יותר קשות של שוטטות, אלימות וחוסר יכולת להכיל מסגרת. לא זיהו אותם מספיק מוקדם ועכשיו נדרשים הרבה יותר משאבים כדי לטפל בהם.
איפה אהיה עוד 5-10 שנים? תחום הטיפול בילדים תמיד היה קרוב לליבי, ואני רואה את עצמי ממשיכה בעמותה. חשוב לי שכל אחד מהבוגרים שלנו ישתלב בחברה. אחרי העמותה כבר אחשוב על כיוונים אחרים, למשל חברות בדירקטוריונים, צוותי חשיבה או צוותים לקביעת מדיניות בתחום של ילדים בסיכון. מבחינה משפחתית, יש לנו שני ילדים, בתי פסיכולוגית קלינית והבן לומד הנדסת כימיה. נכדים עדיין אין, מקווה שזה השלב הבא.