שר האוצר אביגדור ליברמן. נגע השיימינג כבר פשה בחברה הישראלית / צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת
צריך להודות: שיימינג כנראה משפיע בטווח הקצר. נראה כי המכתב ששלחו לאחרונה שר האוצר אביגדור ליברמן ושרת הכלכלה אורנה ברביבאי בפומביות גדולה ליצרניות ויבואניות המזון, עזר לדחות לתקופת מה את עליות המחירים המתוכננות בענף המזון. באופן דומה, כשלפני מספר שנים שר הכלכלה דאז, אלי כהן, הכריח רשתות פארם להציב שלטים עם פערי מחירים של מוצרי טואלטיקה מסוימים לעומת חו"ל, נראה כי הדבר הגביר לתקופת מה את תכיפות המבצעים של מוצרים אלה. המכתבים הנוכחיים של שר האוצר ושרת הכלכלה, כמו גם השלטים ההם בפארמים, יכולים להיחשב כהצלחות.
היתרון בשיימינג הוא שקל מאוד לעשות אותו. אבל זה גם החיסרון שלו, וזאת משתי סיבות: ראשית, שיימינג הוא פתרון לטווח קצר בלבד, והוא לא יכול להוות תחליף לשינויים מבניים. פוליטיקאים בדרך-כלל חיים בעיקר בטווח הקצר, ולכן שיימינג קורץ להם: זה משיג תוצאות מיידיות וחוסך מהם את הצורך להתאמץ ולהסתכן בעשיית שינויים אמיתיים שיעזרו גם (ואולי רק) בטווח הארוך. אבל בלי שינויים כאלה, אחרי שהקסם של השיימינג יישחק מעודף שימוש, נישאר קירחים מכאן ומכאן. למשל, במקרה הנוכחי, החברות כבר ימצאו דרכים יצירתיות להעלות מחירים, ואם פוליטיקאים ישלחו עוד ועוד מכתבים לחברות, בסוף זה כבר לא יעניין את הציבור, שיעבור להתעסק במשהו חדש.
לאבחן את הבעיה
הסיבה השנייה היא שבניגוד לפתרון עומק שמחייב לאבחן אם יש בעיה, מה בדיוק הבעיה, מה הגורמים שלה ואיך פותרים אותה - שיימינג אפשר לפזר בלי לדעת הרבה על כל אלה, וכך אפשר גם בקלות לפספס.
לדוגמה, השיימינג שמנסים לעשות פוליטיקאים שונים בימים אלה ממש לרשתות השיווק על מה שהם קוראים "פערי תיווך מוגזמים" בשיווק פירות וירקות, סותרים את כל הבדיקות האובייקטיביות שנעשו בעניין, אשר העידו כי הרווחיות של קמעונאים על פירות וירקות אינה גבוהה במיוחד. זה פשוט יותר קל ומפתה להציג את החקלאים העמלים בשדות כקורבנות (אולי הם באמת כאלה, אבל מסיבות אחרות) אל מול העסקים הגדולים שלוקחים להם את כל הרווחים. אבל השיימינג הזה לא יתרום כלום לפתרון בעיית יוקר הפירות והירקות ואפילו לא יעזור לחקלאים - כשלא מאבחנים את הסיבות האמיתיות לבעיה, הסיכויים למצוא פתרון שבאמת יעבוד הם נמוכים.
אבל יש בעיה יותר עמוקה בשיימינג: זהו מדרון חלקלק חברתי, והדרך משם להסתה של ממש היא קצרה. למה לעשות שיח רציני, למה לעלות טיעונים מנומקים שמתבססים על עובדות והיגיון, למה להציע פתרונות מקצועיים? בואו נמצא מי מהווה טרף קל מבחינה תדמיתית, ונתחיל להסית נגדו, אולי כדי להשיג מטרה כלשהי ואולי סתם כדי להוציא תסכולים. זה מתחיל בחברות שאולי או אולי לא מרוויחות "רווחים חזיריים", ממשיך לרגולטורים ולשאר עובדי הציבור, ובסוף גם מגיע לאזרחים בודדים.
לצערי, הנגע הזה כבר פשה בחברה הישראלית. ראו למשל את מקרה פרופ' ארדון רובינשטיין, שאף אחד לא נתן לו ליהנות אפילו קצת מחמת הספק שאכן הוא לא הבין את השאלה ששאלו אותו בדיון בוועדה בכנסת על קשרים עסקיים שלו לחברה המרכזית למשקאות (למרות שהוא היה רשום בדיון כמומחה מטעמם ואפילו לבש בגלוי סרט של לוביסט). כך הפכו את הפרופסור המבוגר עם בעיות השמיעה, שאגב כבר שנים רבות מתנדב למען אוכלוסיות חלשות, להתגלמות בעיית ההון-שלטון בישראל. כי ברור שהוא לא ידע להתגונן.
ליבוי תרבות השיימינג
נכון, הפוליטיקאים הם לא עד כדי כך דמויות לחיקוי, שמכתב כזה או אחר שישלחו ישנה בצורה משמעותית את תרבות השיימינג בישראל. אבל כל פעולה כזו מוסיפה לליבוי התרבות הזאת, וזאת עוד סיבה שבגינה פוליטיקאי אחראי צריך לחשוב טוב לפני שהוא משתמש בנשק הזה.
לסיום, עובדי ציבור לא נבחרים, לדעתי, צריכים להימנע מלהשתמש ביוזמתם בשיימינג ככלי מדיניות, למרות שיש מי שלעתים מנסה לדחוף אותם לזה. זה קו שאסור לחצות. בתחומים צרכניים, למשל, בהחלט צריך לחשוף לציבור מידע שיכול לעזור לו לקבל החלטות נכונות, אבל זה לא תפקיד של רשות ציבורית לנסות לשסות אף אחד באף אחד. די והותר שהפוליטיקאים עושים את זה - לפחות הערכים שלהם עומדים למבחן בקלפי.
הכותב הוא ד"ר לכלכלה ושימש בעבר ככלכלן הראשי של רשות התחרות וכממלא-מקום הממונה על התחרות