הוועדה לבחירת שופטים / צילום: רפי בן חקון
יש טורים שנכתבים כמעט בחטף. אתה לא מספיק ללגום שתי לגימות מהקפה, וכבר נכנסת למצוקה: עברת את סף 800 המילים המרבי, ועכשיו אתה נדרש להתחיל להצר, למחוק ולתמצת.
למרבה הצער, אין זה גורלו של הטור שלפניכם. להפך. מעל לשש שעות ישבתי, חיטטתי באתרים המשפטיים, קראתי פסקי דין, עברתי על פאנלים והרצאות שניתנו בפורומים ציבוריים ואקדמיים שונים, ונכשלתי במשימה שהוטלה עליי. איני מצליח לאפיין את גישתם השיפוטית של ארבעת המועמדים שנבחרו לבית המשפט העליון.
פסיקות דלות בנושאים חוקתיים
בתקשורת הדברים נשמעו עד כה חד-משמעיים, והפרשנים מיהרו לאפיין את המועמדים: שני שופטים ליברלים, שופטת שמרנית אחת ומועמד ביניים. אני מתקשה להבין על סמך מה נקבעו תובנות אלה. לפחות לגבי שלושת שופטי המחוזי שעומדים להתמנות - רות רונן, חאלד כבוב וגילה כנפי-שטייניץ - הפסיקות שהם נתנו בנושאים חוקתיים היו דלות, שאין לי מושג על מה נתלות הערכות.
לגבי עו"ד יחיאל כשר, הדברים אפילו מוקשים יותר. הניסיון שהוא צבר כעורך דין פרטי לא הפך אותו לדמות מוכרת בקהילה המשפטית, מהסוג שמקבל ראיונות בתקשורת או הרצאות בכנסים שמהם ניתן להסיק את תפיסת עולמו בסוגיות אלה. ייתכן כי זו הסיבה שיש הרואים בו כ"מועמד אמצע" או "מרכז". זה הימור ברור על רקע אפס המידע בעניינו, אך נדמה שעדיף במקום זאת פשוט להודות שאיננו יודעים דבר עליו; ייתכן שהוא אמצע, וייתכן שהוא לא.
הערכות חסרות שחר שמתבססות על הבלים
שני השופטים המוכרים יותר, הן בתוך עולם המשפט והן מחוץ לו, הם כבוב ורונן. השניים עסקו בעיקר בנושאים כלכליים ופליליים במהלך שנותיהם הרבות על כס השיפוט. מקריאת חלק מהכרעותיהם בתיקים בתחום זה, אני עדיין מתקשה ללמוד האם נוטים לגישה אקטיביסטית או שמרנית. לכן, נדמה כי הקביעות לגביהם מבוססות יותר על פוליטיקת הזהויות הרדודה מאשר על מבחן המציאות.
כבוב, כשופט מוסלמי שמגיע מקבוצת מיעוט ערבית בישראל, נתפס אוטומטית כליברל וכמי שדוגל באקטיביזם שיפוטי. נכון שהוא משרת אינטרסים של מיעוטים חסרי כוח פוליטי מאשר את קבוצת הרוב ששולטת בזירה הפוליטית. אולם מי אמר שהוא חייב לייצג את אינטרס הקבוצה שממנה הוא הגיע? ההיסטוריה השיפוטית מלאה בדוגמאות שמפריכות את ההנחות הללו.
די להיזכר בשופט האפרו-אמריקאי השני של בית המשפט העליון האמריקאי, קלרנס תומאס, שהחליף את ת’ורגוד מרשל והפך לאחד השמרנים הקיצוניים בעליון למרות צבע עורו. אגב, מתוך גזרי הדין המחמירים שנתן כבוב בפרשות רבות עולה דווקא גישת ענישה שמרנית, אבל כאמור לא הייתי ממהר להשליך ממנה על גישתו השיפוטית הכללית.
הדברים מביכים אף יותר באשר לשופטות רות רונן וגילה כנפי-שטייניץ. סקירת פסיקותיהן לא מאפשרת לקבוע כלל באשר לגישתן השיפוטית. נדמה כי הקביעות לגביהן נשענות, כמיטב המסורת השוביניסטית, על הגברים בחייהן. רונן נשואה לאיש העסקים זאב ברגמן, שהיה חבר בהנהלה הציבורית של הקרן החדשה לישראל, ועל כן נתפסת כחלק מהשמאל הפרוגרסיבי. כנפי-שטייניץ נשואה לח"כ יובל שטייניץ, ולהערכתי מכאן הגיעו למסקנה שהיא דוגלת בגישה "שמרנית מתונה".
האפשרות שדעות בני זוגם לא מלמדות בהכרח על דעותיהן שלהן, לא נלקחה בחשבון המעריכים כנראה. טוב, מי מכיר אישה שמעזה לחשוב שונה מהדעה שמכתיב לה "בעלה"? כדאי להיזכר בפסיקותיה הליברליות של מרים נאור ז"ל, נשיאת בית המשפט העליון, שהייתה נשואה למזכיר ממשלת בגין, כדי להבין את הבל העניין.
הבעיה: החשש מהרכב ועדת המינויים לעליון
האמת היא שאיננו דבר וחצי דבר על גישתם השיפוטית של המועמדים שנבחרו. בשיטת המינויים הנוכחית זה בגדר קניית חתולים בשק. אין זה מפתיע. מועמדים שמעיזים להביע דעה בנושאים שבמחלוקת (ומה לא במחלוקת?), או לייצג עמדה, נתפסים כמועמדים "מסוכנים", כי יש להם מתנגדים בוועדה לבחירת שופטים. בשל כך, הם כלל לא נשקללים במסגרת הדילים של הוועדה, שמחייבים שבע אצבעות לפחות. במילים אחרות, כיום שופטים יכולים להיבחר לבית המשפט העליון רק מי שלא מרגיז אף אחד. המשמעות, כאמור, היא חתולים - סליחה שופטים - בשק.
אז הטור הזה מסתיים במסקנה מביכה - איני יודע באמת מה גישת השופטים שנבחרו היום. זו לא תשובה משמחת, אבל לפחות היא מאפשרת לעצור את אלה שנחפזים להכות בתופי המלחמה ולזעוק זעקות שבר: הנה בית המשפט העליון הופך פרוגרסיבי (מצד ימין) או שמרני (מצד שמאל).
הכותב הוא דיקן הקמפוסים הרב-תרבותיים של הקריה האקדמית אונו