ראש הממשלה נפתלי בנט והשרים יאיר לפיד ואביגדור ליברמן. חזון ההייטק שלהם אינו חדש ואינו ייחודי לנו / צילום: מארק ישראל סלם, "ג'רוזלם פוסט"
ראש הממשלה נפתלי בנט ושר האוצר אביגדור ליברמן הכריזו לאחרונה על תוכנית לצמצום יוקר המחיה בישראל. התוכנית כוללת שתי רגליים: האחת מבוססת על עזרה לשכבות המוחלשות והחלשות באמצעות הטבות מס ותשלומי העברה שונים, והשנייה כוללות אמצעים "אוניברסליים" להורדת המחירים המבוססים באמצעות ליברליזציה של הסחר והגברת הרגולציה בתחום המזון לצמצום הריכוזיות.
מושג יוקר המחיה מתעתע. השוואת מחירים מראה שמוצרי המזון בישראל בהחלט יקרים ממוצרים זהים באירופה או ארה"ב, וזאת, כפי הנראה, בגלל שילוב של גורמים כמו הריכוזיות בענף המזון בישראל והעובדה הגיאוגרפית שישראל היא מדינה מנותקת משווקים גדולים. אולם, הטיפול בנושא באמצעים אוניברסליים מתעלם מן העובדה הזועקת לשמיים - קיימים פערים עצומים בכוח הקנייה בין משקי הבית בישראל. שני המרכיבים הדומיננטיים במרכיבי ההוצאה הביתית הם המזון והדיור. משקי בית הנמצאים בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי, מוציאים יותר מ-60% (!) מהכנסתם על מזון ודיור. משקי הבית שנמצאים בראש הסולם, מוציאים קצת יותר מעשרים ושניים אחוזים מהכנסתם על מרכיבים אלו. ניתן להעריך כי מדובר בסקטור היצואנים הישראליים: החלוצים של המאה העשרים והאחת, שנושאים על גבם את החזון הציוני החדש. התוכנית שמציעים בנט וליברמן אינה מתמודדת עם העובדה הזו: המעמד הבינוני בישראל ימשיך להקדיש חלק ניכר מהכנסותיו לצורך רכישת מזון ולמימון קורת גג. עבור העשירונים העליונים, הבעיה הזו לא קיימת.
הימור מסוכן לחברה
במקביל, ולכאורה ללא קשר, הצהיר שר החוץ לפיד בישיבת הממשלה כי ישראל שואפת להגיע למיליון עובדים בענף ההייטק. "שוק הטכנולוגיה שלנו מחזיק את שאר המשק", טען, ולכן יש להגדיל אותו. שר האוצר ליברמן היה צנוע יותר: המטרה היא רק להכפיל את מספר העובדים בענף. צריכים להיות מציאותיים. ההיגיון העומד מאחורי חזון לאומי זה פשוט: פריון העבודה הממוצע בישראל נמוך בהשוואה בינלאומית. הוא אחד הגורמים לרמת החיים הנמוכה יחסית בישראל ולאי-השוויון והוא גם מקשה על ההתמודדות עם אתגרי הגלובליזציה. אבל הראש היהודי ממשיך להמציא לנו פטנטים: במקום להגדיל את פריון העבודה באמצעות רפורמות בקרב השכבות הנמוכות, נמשוך את הממוצע למעלה באמצעות הגדלה של הנפח של קטר המשק.
הרעיון אינו פסול מיסודו. חזון ההייטק של בנט, לפיד וליברמן אינו חדש ואינו ייחודי לנו. כל מדינה קטנה, בפרט כזו שלא התמזל מזלה להתמקם בחיק האיחוד האירופי, הייתה שמחה להתברך בענף הייטק משגשג המאפשר לה למלא את קופת המדינה במטבע חוץ. אולם תוכנית המיליון של ההייטק הישראלי מהווה הימור מסוכן לחברה הישראלית.
תוכנית המיליון של לפיד מזכירה תוכנית מיליון אחרת. ב-1942 כינס בן גוריון קבוצת מומחים ודרש מהם לתכנן את קליטתם של מיליון יהודים במשך שנתיים. המומחים רטנו וטענו שזה מנוגד לחוקי הכלכלה. בן גוריון התעקש. התוכנית תוכננה וגם יצאה לפועל. הגיעו כמעט מיליון יהודים שנקלטו, בהתאם למתוכנן, במחנות קליטה ומעברות. בן גוריון צדק: ניתן להעביר מיליון מהגרים בניגוד לחוקי הכלכלה אבל יש לזה מחיר. את הטראומה של תהליך קליטת העלייה בשנות החמישים, החברה הישראלית נושאת עד היום.
תנאי חו"ל בתוך ישראל
ההצלחה, המבורכת לכשעצמה, של ההייטק הישראלי, היא אחד מהגורמים להעמקת אי-השוויון בשכר בחברה הישראלית. קבוצה חברתית אחת חיה בתנאי חוץ-לארץ בטריטוריה מקומית, והשאר חיים בטריטוריה מקומית בתנאים מקומיים. זוהי אסטרטגית צמיחה ששואבת משאבים מענפים אחרים המייצרים מקומות עבודה בעלי פיזור רחב יותר גיאוגרפית וחברתית, שלא להזכיר את הסיכון הכרוך בהסתמכות על קטר כלכלי אחד הרגיש לשינויים גלובליים וטכנולוגיים.
במדינות אחרות המאופיינות בפערי שכר בין ענפים מייצאים וענפים מקומיים, מתוחזקת מערכת רווחה נדיבה ורשת ביטחון חברתית רחבה, שנועדה לשטח את ההשלכות החלוקתיות של אסטרטגיה כלכלית מוטית-יצוא, ולחלק את פירות היצוא בין קבוצות חברתיות שונות, כדי להחזיר להן את ההשקעה שלהן בתוצרי ההייטק שהן מייצרות בתיווכה של המדינה. האם בנט, לפיד וליברמן יכללו מהלך כזה של הרחבת רשת הביטחון החברתית? אני בספק.
הכותב הוא מרצה במכללה האקדמית תל אביב-יפו וראש צוות כלכלה ותעסוקה בצוותי המומחים של המשבר