נבחרת הנשים האמריקאית לאחר הזכייה במונדיאל 2019 / צילום: Shutterstock
ב-2016 הגישו חמש כדורגלניות מנבחרת ארה"ב תביעה נגד התאחדות הכדורגל של ארה"ב בטענה שהן מופלות לרעה מבחינה כלכלית על רקע מגדרי. הטענה: השחקניות זוכות לתשלומים נמוכים משמעותית בהשוואה לשחקני נבחרת הגברים. התביעה הוגדרה אז כחסרת סיכוי - איך בכלל אפשר להשוות את הפופולריות של כדורגל גברים לנשים, ומה הקשר בין מונדיאל הגברים האייקוני למונדיאל הנשים.
אותן שחקניות טענו אז כי "את הסכום שאנו מקבלות עבור זכייה בגביע העולם (ונבחרת הנשים האמריקאית היא זוכה סדרתית במונדיאל, ט"ו) מקבלים הגברים רק כדי להופיע לטורניר ולהפסיד את כל המשחקים בו". בכל אצטדיון שבו שיחקו ולכל מקום שאליו הגיעו, כולל בחגיגות הזכייה של הנפת הגביע, נשמעה הקריאה "Equal Pay!". ב-2019 המאבק המשפטי קיבל תו מחיר: הכדורגלניות דרשו פיצוי של 66.7 מיליון דולר בגין אותה אפליה.
המאבק לשוויון תקציבי תקוע
השבוע, שש שנים אחרי שהמאבק המשפטי יצא לדרך, נחתם הסדר פשרה שמעניק פיצוי של 24 מיליון דולר לכדורגלניות. בנוסף, נקבע מנגנון תשלומים משופר משמעותית עבור הכדורגלניות והוא יחול על כל מי שתשתייך לסגל הנבחרת. זה אמנם לא שוויון מלא - הכדורגלנים הגברים שילבשו את חולצת הנבחרת עדיין יקבלו הרבה יותר - אבל זו הכרה בכך שמגיע לנשים יותר. המשמעות הגדולה יותר של ההסדר הזה היא ביכולת שלו להשפיע רוחבית - הוא שם את הנשים ביתר הענפים, לפחות בארה"ב, בסיטואציה טובה יותר במאבק לזכות בנתחים כלכליים גדולים או לפחות שוויונים יותר.
המאבק של נשים לתקציבים שווים בספורט תקוע משום מה ב-1973. באותה שנה, בעקבות מאבק שהובילה הטניסאית האגדית בילי ג’ין קינג, במסגרתו נעשה חרם שחקניות באליפות ארה"ב הפתוחה, התרצו מארגני הטורניר לשלם להן סכום שווה לחלוטין לגברים. הטניס היה הענף הראשון אבל גם בו זה לקח לא מעט שנים - יתר הסלאמים (טורנירי הטניס בדרגת החשיבות הגבוהה ביותר) הצטרפו בחוסר רצון ורק ב-2007 הסכים גם טורניר ווימבלדון, הסרבן האחרון מבין ארבעת הסלאמים, לשלם סכום שווה לנשים.
אבל השוויון הוא לא אמיתי: מתחת לגראנד סלאמים, בטורנירים הקטנים, איפה שהטניס האמיתי משוחק, הפערים עדיין גדולים - אם לוקחים את הצמרת העולמית של 100 המדורגים הראשונים בעולם בטניס בגברים ובנשים, הרי שנשים מקבלות 80% מהסכום שמקבלים הגברים.
בענפים אחרים אין בכלל מה לדבר. ברשימת 50 הספורטאים המכניסים בעולם של "פורבס" לשנת 2021 יש רק שתי נשים - הטניסאיות נעמי אוסאקה וסרינה וויליאמס - וגם הן נמצאות שם לא בזכות שכר או תמלוגים שזכו בהם על מגרש הטניס אלא מכוח הסכמי חסות שהן חתומות עליהן: מתוך 101.5 מיליון דולר שהשתיים הרוויחו בשנה שבין מאי 2020 למאי 2021, רק 6% הגיע מכספים שזכו בהן על המגרש.
הביצה והתרנגולת של ספורט הנשים
מדוע מאז ההצלחה של בילי ג’ין קינג, לפני כמעט 50 שנ,ה המאבק של הנשים להכרה כלכלית תקוע? בכל פעם שהנושא עולה או מגיע לבית משפט בענפים אחרים נטען כי הספורט המקצועני בנוי דרך פריזמה צרה אבל מאוד ברורה - כל אחד מקבל בחזרה, בכסף, את מה שהוא מביא.
הפופולריות של כדורגל הגברים באה לביטוי בהסכמי זכויות שידור גבוהים יותר ובהסכמי חסות גבוהים שחברות מסחריות מוכנות לשלם לטורנירים של כדורגל גברים. פופולריות נשענת על רמת עניין טלוויזיונית: את מונדיאל הנשים האחרון ב-2019 ראו ברחבי העולם 1.2 מיליארד צופים, בעוד שאת מונדיאל הגברים ב-2018 ברוסיה ראו 3.5 מיליארד צופים.
מה "הביאו" בתמורה? לפי "וול סטריט ג’ורנל" רשתות השידור בארה"ב מכרו פרסומות בהיקף של 96 מיליון דולר בזמן שידורי מונדיאל הנשים ב-2019, בעוד שעבור מונדיאל הגברים ב-2018 הכנסה מפרסום בטלוויזיה האמריקאית הסתכמה ב-350 מיליון דולר.
בכדורסל, שנחשב לענף פופולרי מאוד בספורט הנשים, המצב מקשה עוד יותר על אפשרות של הנשים לקדם מאבק לשוויון: שתי הליגות המקצועניות הגדולות בעולם, ה-NBA (גברים) וה-WNBA (נשים) מייצרות נתונים שאינם ברי-השוואה - הסכם השידורים הנוכחי ש"הביאו" הגברים לליגה הוא על סך 24 מיליארד דולר ל-8 שנים (3 מיליארד דולר לעונה), בעוד שההסכם של הנשים עומד על 120 מיליון דולר ל-10 שנים (12 מיליון דולר לעונה).
מאחר שהסכמי הטלוויזיה קובעים גם את השכר שמשולם לשחקנים מתקבל מצב ששחקן NBA נהנה משכר ממוצע של 8.3 מיליון דולר לעונה, בעוד שאצל הנשים השכר הממוצע עמד בעונה האחרונה על 120 אלף דולר. במלים אחרות, כדורסלנית מקצוענית מרוויחה בממוצע 1.4% מכדורסלן בארה"ב.
זהו מנגנון בעייתי קלאסי של ביצה ותרנגולת - וברור שאם אין כסף קשה לקדם מקצוענות, לייצר פופולריות ולהגיע לשוויון - אבל הוא עובר לכל אורך השדרה. גם ההסכמים המסחריים עם נותנות החסות מקשים על נשים במאבק לשוויון. נותנות חסות גדולות לא מעוניינות לשלם כסף עבור ספורט נשים, וההעדפה היא לרוב ללכת עם ספורטאית בודדת ולא עם נבחרת או ענף.
כתוצאה מכך, גם הגופים הגדולים מיישרים קו עם הגישה של חוסר שוויון מסחרי שווה לחוסר שוויון בתמלוגים. כך, למשל, במונדיאל הנשים האחרון ב-2019 שולמו לנבחרות הנשים 30 מיליון דולר (וזאת אחרי שסכום הפרסים עבור הנשים הוכפל), בעוד שבמונדיאל הגברים חולקו 400 מיליון דולר. בליגת האלופות של אופ"א גם מדברים על סגירת פערים, אבל בעיקר מדברים: לטורניר הגברים מחלקת אופ"א כ-2 מיליארד אירו, לעומת 24 מיליון דולר לנשים.
הנשים הגיעו באיחור למסיבה
לכל צד יש את הטיעונים שלו. שחקנים וראשי ליגות נזהרים להתבטא נגד שוויון, אבל מדי פעם בורחת אמירה שמתארת מדוע, לטענת הגברים, זהו אינו עולם שאמור להיות שוויוני. הטניסאי נובאק דיוקוביץ’ הזכיר במספר הזדמנויות שנשים לא זכאיות לתשלום שווה, כאשר הטיעון המוכר הוא שהן אינן עובדות קשה כמו גברים עבור הכסף מאחר שהמשחקים שלהן מוכרעים בתום 3 מערכות, לעומת 5 בגברים.
נשים גם סובלות אובייקטיבית מהמקום שלהן בכל נגזרת בספורט - הרבה פחות ספורט נשים משודר בטלוויזיה. למרות חקיקה שדורשת להציב נשים בדירקטוריונים ובעמדות מפתח, בספורט הן לא נמצאות (למשל, בוועד האולימפי רק 32% מהחברים הן נשים). מעולם לא מונתה יו"ר אישה לוועד האולימפי הבינלאומי, ודאי שלא לפיפ"א או לאופ"א.
ובעיקר, נשים משלמות את המחיר מאחר שהן הגיעו באיחור למסיבה. ספורט מקצועני כפי שאנו מכירים אותו פועל הרבה יותר שנים אצל הגברים - כך נולדה הפופולריות הזאת והונצחו הפערים. ליגת האלופות בכדורגל פועלת מאז 1955, בעוד שאצל הנשים הוקם המפעל רק ב-2001. מונדיאל גברים החל לפני תשעים שנה בעוד שנשים זכו למונדיאל משלהן רק לפני 31 שנים.
ומי בכלל זוכר שנשים הודרו מהשתתפות גם במקום שמדבר על שוויון - רק במשחקים האולימפיים ב-1900 בפריז הורשו נשים להשתתף, וגם אז עמד מספרן על 22 בלבד ועד 1952 הן עמדו על שיעור חד-ספרתי מבחינת כמות המשתתפים. אנחנו ב-2022, וגם במשחקים האחרונים בטוקיו נשים לא הצליחו להיות מחצית מכלל המשתתפים בתחרות.