בית המשפט העליון / צילום: מארק ישראל סלם, "ג'רוזלם פוסט"
בשבועות האחרונים התפרסמו מספר מאמרים בגלובס הנוגעים למידת האמון של הציבור במערכת המשפט או במערכת אכיפת החוק. כולם הסכימו כי קיימת ירידה באמון הציבור, אולם היו חלוקים בנוגע לטיבה או לסיבותיה.
כך למשל, פרופ' יהונתן גבעתי ועו"ד אהרן גרבר קובעים כי ירידת האמון היא תוצאה של המהפכה החוקתית, עליה הכריז בית המשפט העליון. אחרים, כדוגמת השופט בדימוס יורם דנציגר, מבקשים לטעון כי קיימת ירידה באמון הציבור במערכת המשפט, אך מדובר בירידה כללית באמון הציבור במערכות השלטון, ולא רק בבית המשפט, ולא רק בישראל.
טענתנו בטור זה פשוטה: השיח על אודות אמון הציבור הוא פשטני, לוקה בחסר, וקשה לגזור ממנו מסקנות ברורות וחדות. כאשר מדברים על אמון, כלל לא ברור למה הכוונה. וככל שיש ירידה באמון הציבור בבית המשפט, איננו סבורים כי היא בעייתית בהכרח. מכל מקום, חסרים פרטי מידע רבים בשיח האמון הציבורי לפני שניתן יהיה לטעון באופן מושכל כי קיימת בעיה ייחודית בישראל הקשורה לבית המשפט העליון דווקא.
ראשית, כפי שכבר נטען, הסקר של גלובס מערבב מין בשאינו מינו. תהיה זו טעות לכרוך את המשטרה, את הפרקליטות ואת בתי המשפט כקבוצה אחת בה מביעים אמון או לא. יכול אדם שיהיה לו אמון במשטרה ולא בבתי המשפט, ולהפך. כריכת כל המוסדות יחד לא מאפשרת לנקות ולהבין היכן יש או אין אמון. טענה דומה ניתן להפנות למחקרם של פרופ' גבעתי ועו"ד גרבר, שמחד טוענים כי חלה ירידה באמון בבית המשפט העליון בעקבות המהפכה החוקתית, אך מאידך מתבססים על מחקרים שבחנו את אמון הציבור בכל בתי המשפט בארץ, שהמהפכה החוקתית כמעט ולא השפיעה על פעולתם.
אבל הבעיה עמוקה יותר: בשום מקום לא נעשה ניסיון לברר מה הכוונה ב"אמון" שאדם רוחש למוסד מסוים. כפי שכתב השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, "אמון הציבור במערכת המשפט הוא מושג חמקמק".
המדד של המכון הישראלי לדמוקרטיה, למשל, שואל את השאלה הבאה: "עד כמה אתה נותן אמון בבית המשפט העליון". זו שאלה בעייתית, משום שאין בשום מקום הגדרה של "אמון". אמון יכול להיות האמון שהשופטים מחליטים באופן ענייני גם אם החלטותיהם אינן תואמות את עמדת הנשאל. אמון יכול להיות אמון שהשופטים אינם מושחתים. אמון גם יכול להיות אמון שהשופטים מגיעים להחלטות הנכונות.
יתרה מזו, הנשאלים לא נשאלים מדוע יש או אין להם אמון. זו שאלה קריטית, כי רק היא יכולה להסביר מדוע יש ירידה באמון. יש הבדל גדול בין נשאל שסבור כי השופטים מקבלים החלטות שאין להם סמכות לקבלן, לבין נשאל שסבור כי בית המשפט העליון אינו מגן מספיק על זכויות אדם. שני הנשאלים יביעו חוסר אמון, אבל לא ניתן ללמוד מכך כמעט דבר, שכן הראשון מלין על עודף אקטיביזם, בעוד שהשני על חוסר.
כלל המוסדות סובלים מירידה באמון
האמת היא שכלל מוסדות השלטון סובלים מירידה באמון, מזה זמן רב. בית המשפט העליון אינו חריג, אלא חלק מתופעה רחבה יותר, ולכן גם ברור שהמהפכה החוקתית, עם כל חשיבותה, לא מסבירה את הירידה הכוללת במוסדות השלטון, אלא סיבות עומק אחרות.
ובכל זאת, יש לציין, עדיין יש רוב המעוניין להגן על בית המשפט. כך, מסקר שנערך לאחרונה שפורסם ב"זמן ישראל", עולה כי "67% מהישראלים סבורים כי יש לחזק את מערכת המשפט, ורק 33% סבורים כי יש להגביל אותה". וכפי שכתב ד"ר גיא לוריא, 56% מהציבור סבורים כי לבית המשפט העליון צריכה להיות סמכות לבטל חוקים כשאלה "נוגדים את עקרונות הדמוקרטיה".
למרות כל אלה, ברצוננו להצביע על נקודה אחרת: כל הכותבים סבורים, בין אם במפורש ובין אם במשתמע, כי ירידה באמון היא בעייתית, ולא היא. יש סיבות טובות להיות חשדן כלפי רשויות המפעילות כוח. אדרבה, רמות גבוהות מאוד של אמון ברשויות השלטון יכולות אפוא להעיד דווקא על בעיה הפוכה, של חוסר ביקורתיות מספקת. לפיכך, חברה בריאה היא חברה שמביעה אמון במוסדותיה, אולם לא ברמה גבוהה מדי, שכן אמון גבוה עלול לשקף היעדר חשדנות בריאה כלפי אופן השימוש בכוח המדינתי. על כן, דווקא האמון הגבוה שממנו נהנה בית המשפט העליון עד שנות הת-90' הוא בעייתי.
כמובן שאמון הציבור במערכת שלטונית הוא קריטי, אבל מהי הרמה הנדרשת? ברור שיש רף שמתחתיו לא כדאי ליפול, אבל כלל לא ברור מהו אותו רף. למקרא הכתבות, הרושם הבלתי נמנע שנוצר הוא שבישראל קיים משבר ייחודי המאיים על שרידות המערכת המשפטית. האומנם?
בפועל, מידת האמון לה זוכה בית המשפט העליון בישראל אינה שונה באופן דרמטי מבתי משפט עליונים רבים אחרים. ישנם בתי משפט הנהנים מרמה גבוהה יחסית של אמון הציבור בהשוואה לישראל, אך ישנם בתי משפט אחרים הזוכים לרמת אמון נמוכה יותר או דומה. כך, למשל, בארצות-הברית, אליה אנחנו אוהבים להשוות עצמנו, ניתן לראות בסקר של מכון הסקרים "גאלופ" מ-2020 כי בית משפט העליון שם נהנה מ-53% תמיכה, מספר הדומה לישראל. גם שם יש ירידה בהשוואה ל-2002, אז נהנה בית המשפט העליון שם מ-62% תמיכה.
לא נימוק שיש לשקול
גם הטיעון הנשמע לעתים במחוזותינו, לפיו שינוי בשיטת מינוי השופטים למינויים פוליטיים יביא לחיזוק אמון הציבור במערכת המשפט, אינו מבוסס. ההפך: מחקר שפורסם לאחרונה על-ידי ד״ר פבלו קסטילו־אורטיז מאוניברסיטת שפילד, מראה כי בשל הנראות והאופי הפוליטיים של בתי משפט חוקתיים, דווקא במדינות אירופיות עם בתי משפט חוקתיים, לאזרחים יש תפיסה נמוכה של מערכת המשפט בכללותה במדדי עצמאות שיפוטית והוגנות משפטית (נטייה הנחלשת ככל שהמדינה ותיקה וממוסדת יותר). במילים אחרות, מינויים פוליטיים ייתפסו, איך לא, כפוליטיים, הבאים לקדם אג'נדה פרטיקולרית ומגזרית.
והנה הנקודה החשובה באמת: האם החלטות נכונות בהכרח מביאות לעלייה ברמת אמון הציבור? התשובה היא לא תמיד, וגם אם ניתן היה לחזות אילו החלטות יביאו לעלייה באמון, אין זה נימוק שבית המשפט צריך לשקול.
אכן, אין זה מפתיע שהחלטות מסוימות יעוררו תרעומת ואולי ירידה באמון. בית משפט שעושה מלאכתו נאמנה בתחום זכויות האדם, פעמים רבות צריך לפסוק בצורה "לא פופולרית" ולסטות מעמדות הרוב. הוא צריך להגן על קבוצה או אדם המשתייך לקבוצת מיעוט, בין אם מדובר בפלסטינים, מבקשי מקלט, אסירים, ועוד. ייתכן כי הכרעה נגד בעלי דין המשתייכים לקבוצות אלה תביא לעלייה באהדה שהציבור רוחש לבית המשפט, אולם בית המשפט יחרוג מתפקידו אם ייתן לסנטימנטים אלה משקל.
במילים אחרות, גם אם יש פסיקות מסוימות שעלולות להפחית את מידת האמון בבית המשפט, אין זה אומר שבית המשפט צריך להימנע מלתיתן. אדרבה, אנחנו רוצים שפסקי הדין ישקפו את הדין הנכון, גם אם הדבר יביא לירידה באמון הציבור.
יש טענות רבות נגד תפקודו של בית המשפט העליון בפרט, ומערכת המשפט בכלל. ראוי לדון בטענות אלה, אבל כריכת סוגיית אמון הציבור אינה מבהירה או מסייעת בקידום התשובות לאותן שאלות חשובות. ברור כי יש ירידה באמון הציבור, אבל משמעותה רחוקה מלהיות ברורה.
ד"ר אדם שנער ופרופ' יניב רוזנאי הם חברי סגל בבית ספר הארי רדזינר למשפטים באוניברסיטת רייכמן