"הדין נגזר מהעובדות". רבים מהסופדים למרים נאור ז"ל הזכירו את השלט הזה, שהיה בלשכתה בבית המשפט העליון, וזכיתי לראות במו-עיניי. המוטו הזה צוין כמלמד על התמחותה בדיני הראיות, ועל החשיבות שייחסה לעיצוב הדרכים לקביעת העובדות במשפט.
אני מבקש ללמוד מתוך האהבה שלה לתחום הראייתי, מעט על תפיסתה השיפוטית ועל המקום שראתה הנשיאה לשופט ולבית המשפט. השלט הזה הולך, לעניות דעתי, יד ביד עם הצניעות האישית והשיפוטית שאפיינה את השופטת נאור ז"ל. רבים הם אנשי המשפט, שהעובדות עבורם הן כחומר ביד היוצר בדרך ליעדיהם הנכספים: עיצוב החברה "הראויה", השלטת הערכים "הנכונים", הגנה על הדרך "המוצדקת".
ואם העובדות קצת מפריעות, זה פחות חשוב. השופטת נאור ראתה את שליחותה העיקרית בערכאה הדיונית בהולדת הקביעות העובדתיות, ובערכאת הערעור - בהכוונה, ובתיקון הדרכים המקצועיות שבאמצעותן קובעים עובדות. דברים, ששיעממו הוגים ופילוסופים היושבים על כס המשפט, היו לה לראש פינה.
בכלל, מצאתי לאורך השנים שמשפטנים שעוסקים בדיני ראיות הם מקצועיים יותר, מחוברים יותר למציאות, ולא פעם ענווים יותר. השופטת נאור לימדה שחברה דמוקרטית ופתוחה נבחנת בין היתר בדרכים שהיא רואה אותם כראויות בחקירה, בהתנהלות גופי החקירה, ובכלים שבהם שופטיה משתמשים לצורך קבלת קביעות עובדתיות. היא ראתה את דיני הראיות כדיני הזכויות האמיתיים וידעה ששם מעוצבת המגנא כרטא האמיתית של זכויות הפרט. לכן התייחסה לשליחותה בחרדת קודש שכזו.
כנות שיפוטית מפתיעה
"אנחנו מרכלים". 1991: מפגש ראשון עם השופטת נאור, כמרצה אורחת בשיעור סדר דין פלילי של פרופ' אליהו הרנון ז"ל, בפקולטה למשפטים בהר הצופים. הרצאתה הייתה מרתקת. הייתה זו הפעם הראשונה ששמענו שופט מדבר על עבודתו. אחרי 32 שנה אני פחות זוכר את ההרצאה עצמה, אבל זוכר היטב את העצה שנתנה לפרחי המשפט בסיומה. אחרי שדרשה מאיתנו להיות "officers of the court" והציגה את המחויבות שתהיה לנו, כעורכי דין, לסייע לבית המשפט, ולהיות אמינים בדברינו מולו, לא התביישה לומר מה יקרה למי שלא יעמוד בסטנדרט. וכך אמרה: עורך דין שסוטה מהאמת, בבית המשפט, חושב לעצמו: מהי סטיה קטנה מהאמת, באולם אחד, מול שופט אחד, מה כבר יקרה. הוא לא לוקח בחשבון תכונה אחת שלנו. אנחנו בני אדם, אנחנו מרכלים. על מה נספר לחברינו, אם לא על חוויה קשה, על עורך דין שהטעה אותנו? ואותו פרקליט איבד את האמון, לא באולם אחד, אלא בכל בתי המשפט.
כולנו יודעים היום כמה הדברים האלה נכונים, ועד כמה הם עצה טובה וחשובה. מה שמרשים בעיניי, הוא לא רק הדברים, אלא הכנות שבה נאמרו. מבלי שהכרנו שופטים רבים, השופטת שהודתה כבר אז בפומבי בכך שאחרי שאנחנו הולכים לדרכנו השופטים מרכלים עלינו, נראתה לנו מיוחדת. היא אכן הייתה שופטת מיוחדת. בטוחה בעצמה ובמקצועיותה, והייתה לה עוצמה, שנבעה דווקא מהכרתה באנושיותה ובמגבלותיה כשופטת בת אנוש, והכנות שבה תארה את תפקידה ודרכה.
כל התורה כולה: בשלהי 1993 הלך לעולמו עוזי חסון ז"ל, שהיה פרקליט מחוז ירושלים ומאמני במחצית הראשונה של ההתמחות. במלאת שלושים לפטירתו התכנסנו בבית לשכת עורכי הדין, והשופטת נאור אמרה דברים לזכרו. נושא ההרצאה היה "הפרקליט בשירות המדינה" . דבריה פורסמו בכתב העת משפטים (למתעניינים: כרך כ"ד, עמ' 417). ששת העמודים הקצרים האלה מרכזים עד היום בעיניי, יותר טוב מכל מסמך אחר, את האתיקה הראויה לפרקליטות.
לימים, לימדתי את ההרצאה הזו בקורסים על אתיקה. ציידתי בטקסט הזה כל פרקליטה ופרקליט שהצטרפו ליחידתי. הקטע המרשים ביותר בעיניי היה התיאור שתיארה אירוע שבו הופיעה כפרקליטה בתיק כלשהו בפני הנשיא זוסמן ז"ל, והוא לחץ עליה להגיע לפשרה. היא הסבירה לו שאינה מבינה מדוע בית המשפט חוזר על הצעותיו, הרי הדין איתה, והאסמכתאות כולן לצידה.
הנשיא דאז הסביר לנשיאה לעתיד, כי דווקא בשל כך הוא לוחץ עליה להתפשר, שכן ביכולתה כפרקליטה לשקול שיקולים שהוא אינו רשאי להביא בחשבון בפסיקת הדין, וזאת כאמור, דווקא משום שהדין וכל האסמכתאות, כאמור, הם לצד עמדת המדינה. הכוח הזה, להיות המיטיב, להפעיל שיקולים של חסד, היה אחד מהדברים שהשופטת ציינה כי מצאה בהם סיפוק כפרקליטה ואמרה שיש לנצלו כדי להרבות חמלה. אני מאמין שלא רק אצלי, אלא גם אצל רבים משומעיה, הסיפור הזה חזר ועלה בצמתים שונים של קבלת ההחלטות.
בשעות הקטנות של הלילה
הרבה אחרי חצות: על לוח המודעות בפרקליטות הייתה תלויה מתוך בדיחותא החלטה של השופטת נאור, בעניין של עובד זר שביקש צו נגד גירושו. ההחלטה התחילה במילים "השעה 02:40 ותורן הפרקליטות אינו עונה לטלפון שמספרו מצוי בידי מזכירות בית המשפט...". מי שתלה את ההחלטה שם ביקש לומר: מה, אנחנו בצבא? מה היא רוצה מאיתנו, השופטת? זו שעה שאנחנו ישנים בה. אבל היא, כנראה, לא ישנה, אלא עשתה את מלאכתה, ולא הבינה למה אין מענה. דוגמה קטנה לחיים של מחויבות גדולה, ולראיית השליחות השיפוטית כעבודת קודש, לילות כימים. כך אז, וכך, כפי הנראה, עד הלילה האחרון.
"בשל עומס העבודה בפרקליטות, לא אוכל להגיש את העבודה הסמינריונית גם אחרי הארכה שנתת, ואני נאלץ לוותר על הקורס". כך כתבתי לשופטת, שהייתה גם מרצה שלי בסמינריון על "קביעת עובדות במשפט". התגובה לא אחרה לבוא, כשהמילה "החלטה" לא כתובה בראשה, אבל מוחי השלים אותה: "תחשוב שאנחנו לא באקדמיה, אלא במסגרת הרגילה. אני מורה לך להגיש את העבודה, קח שבוע, ארכה אחרונה".
השור והקרניים: אולמה של השופטת נאור, בית המשפט המחוזי, שנות ה-90. דיון בערר, שאליו אני מתייצב עם מתמחה שטיפל בתיק בשלב קודם. ברכב, בדרך לבית המשפט, אנחנו מדברים, מזכירים את הנקודות הבעייתיות מבחינתנו, ואני מביע תקווה שאוכל להדגיש נקודות אחרות בתיק, ושיהיה בהן כדי להאיר את העיקר ולהפחית ממשקלן של הנקודות הבעייתיות.
מגיעים לבית המשפט, מגישים את הערר, עולים לאולם של השופטת התורנית, היא נכנסת לאולם. מתיישבים, השופטת נאור מישירה אליי מבט ואומרת: "מר אלדד, אני צריכה ממך תשובות לשתי שאלות. אחרי שתשיב, תוכל לדבר על מה שתרצה". היא מפנה כמובן לשתי הנקודות הבעייתיות. כל זאת, כשהיו לה כמה דקות בלבד לקרוא את החומר ולהתכונן לדיון.
אחר כך, בערעורים בבית המשפט העליון, שמעתי אותה פעם אחר פעם תובעת מכולנו, עורכי הדין משני הצדדים, להתייחס לעיקר, "לאחוז את השור בקרניו", להתמודד עם הבעיות הקשות ולא לעקוף אותן או להתעלם מהן. מה לעשות, כבוד השופטת, לא כולנו יודעים לאתר את השור, שלא לדבר על קרניו, בתוך ערימות של חומר, והכל בתוך 5 דקות מהרגע שנחת על שולחננו.
אתגר ועוצמות
זכיתי . היו עוד אירועים רבים ששיחזרתי בחודש האחרון, ואני מודה על כך שדרכי המקצועית הצטלבה כמה וכמה פעמים במפגשים עם הנשיאה. אני זוכר את המפגשים האלה כמפגשים מאתגרים, ואפילו מעוררי לחץ. אני זוכר איך כמתמחה בבית המשפט העליון, כשהייתי שומע את קולו של הנשיא שמגר ז"ל במסדרון, הייתי בודק את עצמי, האם לבושי מסודר. תחושה דומה, במובן המקצועי יותר, הייתה לקראת טיעון מול הנשיאה נאור: האם אני מכיר כל פרט בתיק, האם ניתחתי כל נקודה. האם יש לי תשובה לכל שאלה? למדתי מהמפגשים האלה לא רק משפט אלא גם שליחות מהי.
לימים באתי להתייעץ עם הנשיאה, בהתלבטות בשאלה אישית שעלתה בדרכי המקצועית. זכיתי שתקדיש לי מזמנה ותעניק לי מחוכמתה. זכיתי אף יותר, שלאחר שדברים נעשו אצלי יותר מורכבים, קיבלתי ממנה, ביוזמתה שלה תמיכה, עידוד, ועוצמות. זכיתי, ואודה על כך, לנצח .
הכותב הוא סנגור במשרד עו"ד אלדד-פרץ, לשעבר מנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה
