נפתלי בנט / צילום: אוהד צויגנברג
שמוליק קראוס שר פעם "איך שגלגל מתהפך לו". מי היה מאמין שישראל הקטנה, שנזקקה בקביעות לשירותיהם של מתווכים (ארה"ב, גרמניה, קטר, מצרים וכך הלאה) במשא ומתן עם אויביה השונים, תמצא את עצמה שושבינה ראשית ומתווכת מקובלת במלחמה במזרח אירופה.
בישראל התנהל בשבוע האחרון דיון תקשורתי נרחב סביב השאלה איזו עמדה ירושלים הרשמית צריכה לנקוט ביחס למלחמה בין רוסיה לבין אוקראינה. עקרונית, בפני מקבל ההחלטות הישראלי עומדות 4 אפשרויות שונות: האחת, לא להתערב; השנייה, כפי שדעת הקהל הישראלית משקפת, לתמוך באוקראינה; השלישית, לתמוך ברוסיה, והרביעית, לשמש מתווך בין הצדדים הנלחמים. ישראל, בראשות נפתלי בנט, כבר גיששה אצל שני הצדדים בנושא התיווך ונדחתה. עד שפוטין הסכים לקבל את בנט ברוסיה.
במבט ראשון, למה דווקא ישראל? יש מדינות אחרות, חשובות במערכת הבינלאומית הרבה יותר שיכולות לתווך בין מוסקבה לקייב, כמו למשל גרמניה או צרפת. כאן נכנס לתמונה מערך השיקולים של פוטין: הוא יעדיף מתווך - גם כזה המזוהה עם המערב- שאינו בדיוק עומד בראש המחנה של הצד האחר. תוסיפו לזה את ההערכה הדי סבירה שההתקדמות בשדה הקרב אינה עולה בקנה אחד עם ההערכההמוקדמות של נשיא רוסיה ויועציו, והנה עוד הסבר מדוע פוטין מעוניין בתיווך. כזה שיהיה מקובל גם על זלינסקי היהודי.
מה יוצא לישראל ממאמצי התיווך? לישראל שורה לא קצרה של אינטרסים מגוונים הן ברוסיה והן באוקראינה. נפרוט אותם לפי נושאים. בהיבט הצבאי ניתן למנות 3 אינטרסים חשובים: רוסיה תתמוך בעמדת ישראל בנושא הסכם הגרעין עם איראן; רוסיה תתיר לישראל להמשיך לפעול אווירית בשמי סוריה; ורוסיה תסכל איומים צבאיים משמעותיים מסוריה (ומכל זירה אחרת בה היא משפיעה) על ישראל. בהיבט היהודי-ישראלי, ירושלים מעוניינת לראות את המשך העלייה של יהודים מרוסיה ומאוקראינה ללא הפרעה, ככל שאלה מעוניינים לבוא ארצה. ישראל גם מבקשת להבטיח את שלומם של הישראלים החיים באוקראינה וברוסיה (אזרחים שבחרו להתגורר שם או שליחים רשמיים כמו אנשי משרד החוץ למשל) וכמו כן לוודא שמוסדות יהודיים וישראליים אינם נפגעים.
וישנה גם הזירה המדינית: מתווך ישראלי, המקבל גב מוושינגטון ומדלג עכשיו לא רק בין מוסקבה לקייב, אלא מעדכן גם בברלין על מהלכיו צובר נקודות רבות בזירה הדיפלומטית ומבצר את מעמדה של ישראל כשחקן שניתן להסתייע בו כגשר בין מזרח למערב ולפרק מתיחויות בין הצדדים. זה נשמע כמעט דמיוני, אבל בעולם שבו רוסיה של פוטין מבקשת לשוב לעולם דו קוטבי, למתיחות כזו יש פוטנציאל גבוה להסלים, שכן היא משפיעה גם של מעמדה של ארצות הברית, שרבים כבר הצביעו על חולשתה במערכת הבינלאומית.
הזמן פועל כעת לרעת שלושת השחקנים המעורבים במלחמה: רוסיה, שכלכלתה על סף קטסטרופה; אוקראינה המדממת שחווה מתקפה רחבה על אדמתה; והמערב שמשקיף מרחוק, מטיל סנקציות כלכליות ובסוף השבוע החל לשלוח נשק לאוקראינה. במלחמת העצבים הזו שאלת המפתח למי יש סבלנות ואורך רוח ומי יגלה חוסן לאומי ובינלאומי. בינתיים, ככל שהמערכה נמשכת וישראל תמשיך להיות מתווך מקובל שאינו עושה טעויות, זו הזדמנות שעליה לנצל על מנת למנף את האינטרסים השונים שלה בזירה האזורית והבינלאומית.
הכותב הוא חוקר ומרצה במחלקה למזרח תיכון ומדע המדינה באוניברסיטת אריאל