לח"כ שלמה קרעי יש הצעת חוק חדשה שנועדה לצמצם את הפרסום הממשלתי המתבצע לפי חוק בעיתונים ולהעבירו לאתר אינטרנט ייעודי. דיווחים ופרשנויות בתקשורת קשרו את ההצעה הזאת לחוסר שביעות-הרצון בליכוד מהקו החדש שנוקט העיתון "ישראל היום", שהוא אחד הגופים שנהנים לפי החוק הנוכחי מתקציב הפרסום שמנתבת הממשלה לאפיק הזה. אבל כך או כך, קרעי אכן שם דגש בהצעתו על העניין הכלכלי. הצעת החוק שהגיש אומנם מבוססת על הצעות חוק קודמות שהוגשו בעבר, אך הפעם, לראשונה, מופיע בה גם הנימוק שלפיו חובת הפרסום הזו "עולה לציבור מאות מיליוני שקלים בשנה".
ח"כ קרעי חזר על הנימוק הזה גם בראיון שהעניק לרדיו דרום. "היום משלמים בין 300 ל-400 מיליון שקל בשנה, לא רק דרך לפ"מ (לשכת הפרסום הממשלתית). כל עירייה, כל ועדת תכנון ובנייה… יש למעלה מ-100 חוקים שמופיע (בהם) - 'צריך לפרסם בשני עיתונים יומיים'".
קרעי מצביע על תופעה קיימת. החוק הנוכחי מגדיר שורה של "פרסומי חובה" או "פרסומים סטטוטוריים" שנוגעים למגוון נושאים, שבעניינם גופי המדינה (ולעתים גם אנשים פרטיים) חייבים לפרסם מודעות בעיתונים כדי ליידע את הציבור (מודעות מן הסוג הזה מתפרסמות גם בגלובס). כך, למשל, סעיף 1א לחוק התכנון והבנייה, מחייב לפרסם מידע מסוים באחד משלושה העיתונים הנפוצים במדינה, כפי שיקבע אותם שר הפנים. אבל האם ההיקף הכספי של המודעות הללו אכן מסתכם לסכום כה גבוה של 300 עד 400 מיליון שקל בשנה? בדקנו.
על-פי מפתח התקציב, המסגרת התקציבית של לפ"מ לשנת 2022 עומדת על כ-600 מיליון שקל. עם זאת, מדובר רק במסגרת התקציב. ב-2020, למשל, עמד סך ההוצאה בפועל על 312 מיליון שקל - כלומר, כלל הוצאות הלפ"מ באותה שנה היו שוות לבדן לסדר הגודל של הסכום שלפי טענת קרעי מוקדש רק למודעות הסטטוטוריות.
דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת (הממ"מ) משנת 2021 מפרט כמה מהתקציב של לפ"מ מוקדש בכלל לפרסום בפרינט (עיתונות מודפסת) מבין שלל המדיות (רדיו, טלוויזיה, דיגיטל, שלטי חוצות וקולנוע). באופן לא מפתיע, הנתח של הפרינט נמצא בירידה חדה בחמש השנים האחרונות, הן נומינלית והן כנתח מהתקציב הכללי. בסך-הכול, בין 2015 ל-2020 (השנה האחרונה שלגביה קיים מידע מלא) הוציאה הלפ"מ כ-233 מיליון שקל על פרסום בעיתונות. כמה מתוך ההוצאה הזאת מופנה לאותן מודעות סטטוטוריות שבהן עוסק קרעי? לפי תגובה שקיבלנו מלפ"מ, מדובר בכ-70% מהסכום. כלומר, כ-163 מיליון שקל בכל התקופה או ממוצע של 27 מיליון שקל בשנה.
זה אכן רחוק מאוד מהמספרים שבהם נקב קרעי, אך צריך לזכור שהוא גם ציין כי לא כל התקציב למודעות הללו יוצא דרך לפ"מ. כמה כסף מוציאים גופים ציבוריים אחרים על אותן מודעות שהחוק מחייב אותם לפרסם? כאן המידע יותר קשה להשגה, ונאלצנו להסתמך על דוח אחר של הממ"מ מ-2009.
לפי הדוח הזה, כ-50% מהמודעות הסטטוריות של גופים ציבוריים יוצא דרך הלפ"מ, ומחציתו דרך גופים אחרים. במילים אחרות, כדי להגיע לכלל ההוצאה הציבורית על המודעות הסטטוטוריות, צריך להכפיל את הסכום הממוצע שקיבלנו. במקרה כזה נקבל הוצאה ממוצעת של 54 מיליון שקל בשנה.
בנוסף, הדוח מציין כי רק 75% מהמודעות הסטטוטוריות הן כאלה שמפורסמות על-ידי גופים ציבוריים (משרדי ממשלה, עיריות וכדומה). ה-25% הנוספים הן מודעות שאותן נדרשים לפרסם גופים פרטיים. אם נמשיך עם הקו החישובי הזה ונצא מנקודת הנחה שהיחסים מ-2009 נשמרו עד היום - נסייג שוב שמדובר בנתונים ישנים למדי - הרי שהיקף המודעות הסטטוטוריות שמשולמות על-ידי הגופים הללו עמד ב-2020 על כ-18 מיליון שקל בשנה, ובסך-הכול כלל העיתונים בישראל התחלקו באותה שנה ב-72 מיליון שקל שהגיעו לקופתם תודות לחובת הפרסום הסטטוטורי.
בשורה התחתונה: דבריו של קרעי לא נכונים. החוק הנוכחי אכן מחייב את המדינה ורשויות שונות לרכוש מודעות בעיתונות המודפסת כדי ליידע את הציבור בנושאים שונים. יחד עם זאת, ההוצאה השנתית הממוצעת של לפ"מ - בה עוסק החוק של קרעי - על המודעות הללו עומדת על כ-27 מיליון שקל בשנה בלבד. כלל ההוצאה הציבורית על המודעות מוערכת בכ-54 מיליון שקל בשנה.
תחקיר: אורי כהן
