עידית סילמן / צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת
אינני מכירה את עירית לינור או את עידית סילמן באופן אישי. אינני יודעת אם בין השתיים ישנה הכרות מוקדמת. זה לא העניין. לאחרונה, בישיבת ועדת בריאות בנושא התמודדות הורים לילדים ונוער עם קשיים רגשיים, ובתגובה לדברים שהוטחו בפניה, סילמן פרצה בבכי.
קורה. קרה גם לי, יותר מפעם אחת. ניסיתי שלא. אמרתי לעצמי תחזיקי את זה בפנים. אבל הרגשתי את הלחיים מאדימות ואת העיניים מתלחלחות. עכשיו לכי תסבירי שאת מנהלת רצינית שגם בוכה לפעמים.
בתגובה לבכי של סילמן, עירית לינור כינתה בתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14 את סילמן "בכיינית", ואף הוסיפה כי "זה אחד מהרגעים שצריך לשקול את מתן הזכות לנשים להיבחר". הלכה רחוק. התגובה שלה מעלה אצלי תהיות בנוגע למנעד הרגשות המותר לנשים בעמדות בכירות.
קלות-דעת או רגישות
קל לפרש דמעות של נשים כעדות לקלות-דעת, היסטריה ורגשנות. דמעות של גבר מתורגמות דווקא כמעלות - הוא אנושי, רגיש, אכפתי. מהצד השני, חוסן ועמידות נתפסות כתכונות חיוביות בגברים, אך שליליות כאשר הן מיוחסות לנשים. היא דעתנית, עקשנית, קרת לב, בעוד שהוא יודע לקבל החלטות ואסרטיבי.
לפני שנים, כשהתמודדתי על תפקיד ניהולי בכיר, אמר לי המנכ"ל שראיין אותי שאומרים עליי שאני דעתנית. לתומי, חשבתי שהוא מציין זאת כמחמאה. אמרתי לו שזה נכון; אני עומדת על דעתי כשאני בטוחה בה. שאני מנסה לשכנע כשיש בכך צורך. שאני חושבת שזו תכונה ראויה והכרחית במנהלים/ות. את התפקיד קיבלתי, והדעתנות שלי הועילה לי ולארגון לא מעט במהלך הדרך, גם אם פה ושם התרגשתי או הזלתי דמעה.
לינור היתה יכולה לטעון שאין מקום לבכי של נבחרי/ות ציבור בוועדות, בדיונים או בישיבות; שאין שם מקום להבעת רגשות מכל סוג. לא הייתי מסכימה איתה, אבל אפשר היה לנהל דיון מהותי על הלגיטימיות של הבעת רגשות. אבל איך מהתגובה של סילמן אפשר להקיש במהירות כי יש לשלול את מתן הזכות לנשים להיבחר? איך נחרץ במהירות כזו דינן של כל הנשים?
אני חושבת על מה היה קורה אילו מי שפרץ בדמעות היה דווקא גבר; האם גם אז הייתה לינור קוראת לבטל את זכותם של כל הגברים באשר הם להיבחר? אחרי שנים של שינוי חברתי, עדיין קל יותר לפלוט אמירה בדבר ביטול זכות בחירה לנשים; אולי כי הזכות הזו עדיין נתפסת כלא ברורה מאליה, כמשהו שעלינו הנשים להודות עליו ולהוכיח את כשירותנו ביחס אליו.
האירוע הזה גרם לי לחשוב על התמונה המפורסמת של הצנחנים הבוכים בכותל. התמונה הזו ריגשה ומרגשת אומה שלמה. גם אותי, ובצדק. האם לחיילים מותר לבכות? אולי צריך למנוע מהם שירות צבאי? אני מדמיינת מה היה עולה בגורלה של התמונה הזו אילו נראו בה חיילות בוכות. אולי היא לא הייתה נצרבת בתודעה הלאומית שלנו כסמל, אולי היה מי שרואה בה רק חבורת חיילות בכייניות על רקע הכותל.
יוצאות מופסדות
לעומת גברים, נשים נאלצות להתנהל בתוך מנעד מצומצם מדי של רגשות לגיטימיים. אם אנחנו נרגשות, כפי שמצופה מאיתנו על פי הנרטיב המגדרי המסורתי - אנחנו בכייניות, נלעגות, יש לשלול מאיתנו את הזכות להיבחר. ואם אנחנו כריזמטיות או אסרטיביות, אנחנו דעתניות וקרות-לב. כך או כך, אנו יוצאות מופסדות: תמיד תחת שיפוט קפדני, תמיד נתונות במבחן מתמשך.
לכן, טוב נעשה אם נרחיב את מנעד הרגשות, התכונות וההתנהגות אל מחוץ לגבולות המגדר. והנה גם לקח חשוב לגברים ונשים כאחד: טוב נעשה אם נחשוב לפני שנדבר.
הכותבת היא מנכ״לית באומן-בר-ריבנאי