כולנו נוטים לצטט את צ'רצ'יל קצת יותר מדי, אבל הנה ציטוט אחד נוסף. מדיניות הפייסנות כלפי היטלר, הוא כתב לאחר מעשה, היתה "סיפור עגום של שיפוט לקוי מצד אנשים מוכשרים עם כוונות טובות". הוא היה נדיב כלפי יריבים, לפחות לאחר שהתחוורה איוולתם.
הניסיון לפייס את היטלר כדי למנוע מלחמה לא היה זדוני. מנהיגים פוליטיים בינוניים, שלא סיימו קורס אקדמי להבנת דיקטטורים, ניסו למנוע חזרה על מלחמת העולם הראשונה. שמות נופליה של המלחמה הקודמת כיסו את הכתלים באוניברסיטאות היוקרה של אנגליה, שבהן התחנכו הפוליטיקאים. בדרך למניעת מלחמה הם היו מוכנים להקריב איזו ארץ או שתיים; ובדרך להקריב הם היו מוכנים לתת אמון באיש, שלא חדל להוליך אותם שולל.
כבר כתבנו כאן על הקושי של אנשים נורמליים ורציונליים להתמודד עם מצב הדעת של אנשים לא-נורמלים ולא-רציונליים. זה נתון פתיחה שאין מנוס מפניו. מנהיגי בריטניה בסוף שנות ה-30 נסעו אל היטלר, וחזרו עם הרושם הברור של "כנותו".
לורד הליפקס, אחד המדינאים הבולטים של זמנו, ביקר אצל היטלר בנובמבר 1937, ולחש על אוזניו שבריטניה תקבל "שינוי בדרכי שלום" במעמדן של אוסטריה, צ'כוסלובקיה ופולין, ובלבד שיימנעו "הפרעות סדר מרחיקות לכת". היטלר השיב שאין לו כל כוונה לפגוע לרעה באוסטריה. הליפקס חזר הביתה בשביעות רצון. חמישה חודשים אחר כך היטלר נכנס עטור ניצחון לווינה, שנה וחצי אחר כך - לפראג, שנה ועשרה חודשים אחר כך - לוורשה.
האם ולדימיר פוטין קרא ביוגרפיות של היטלר? מי יודע. אבל נראה בהחלט שהוא נוהג על פיהן. הוא הכחיש בכל התוקף את כוונתו לפלוש לאוקראינה עד הרגע האחרון ממש. "היסטריה מערבית", לגלגו דובריו.
אליטות שלמות נמחו
ההיסטוריון הגדול של אירופה, יעקב טלמון, היה אם אינני טועה, בעליה של תיאוריה על מקורות חולשתן האינטלקטואלית והמוסרית של הדמוקרטיות המערביות מול היטלר: קציר הדמים של מלחמת העולם הראשונה גזל מהן דור שלם של מנהיגים פוטנציאליים. כמעט מיליון בריטים נהרגו במלחמה; כמעט 1.7 מיליון צרפתים. הרבה, הרבה יותר נהרגו בראשונה מאשר בשנייה. אליטות שלמות נמחו בה. על המדף שלנו חסרים כרכים של שירה ושל נובלות, מפני שכל כך הרבה יוצרים נהרגו בשוחות פלנדריה. כיוצא בזה נפלו שם הפוליטיקאים המובחרים של שני הדורות הבאים. נשארו הבינוניים.
איננו יכולים לייחס את חולשת הדעת של המערב מול רוסיה ופוטין לשדות קטל. אבל קרה משהו לפוליטיקה המערבית ב-30 השנה האחרונות. בארה"ב ובמערב אירופה גבר כוחם של הבינוניים.
אני חושב שחמשת הנשיאים האחרונים של ארה"ב הסבו נזק ניכר, אולי עצום, לארצם ולבעלות בריתה. משלה בהם תערובת של יוהרה, שביעות רצון עצמית, התחסדות, עצלות, עיוורון, דעות קדומות. אף אחד מהם - ביל קלינטון, ג'ורג' בוש הבן, ברק אובמה, דונלד טראמפ וג'ו ביידן - לא ייצג את מה שקוראים בעברית פוסט-מודרנית "מצוינות".
נדמה לי שהנשיא האמריקאי האחרון שהבין את העולם החיצון, הכיר במגבלות הנתונות, ניסה להשתמש בכוח מבלי להגזים, ועמד על החשיבות של יציבות בין לאומית היה ג'ורג' בוש האב.
הוא היה רחוק מלהיות איש מוסר, ולא היה חף מטעויות; אבל לזכותו אפשר לזקוף את הגבלת יעדיה של מלחמת עיראק הראשונה ואת הניסיון למנוע התמוטטות פתאומית ולא מבוקרת של ברית המועצות ושל יוגוסלביה. שלושת מוקדי העימות האלה היו הטראומות המכוננות של זמננו.
כשלונות המנהיגות
אף אחד מיורשי בוש האב לא התברך בדקויות הבנתו. הם הפריזו בהערכת כוחה של אמריקה (קלינטון ובוש הבן), או המעיטו (אובמה), או לא ממש התעניינו (טראמפ תיעב כמעט את כל בעלות בריתה של ארה"ב ופלירטט עם אויביה), או היו אובדי עצות (ביידן באפגניסטן). לטעויותיהם הקיבוציות אנחנו חבים את הירידה המסחררת בהשפעתה של ארה"ב בעולם. לבוש הבן ולאובמה אנחנו חבים את עליית איראן. לכולם, במיוחד לאובמה ולטראמפ, אנחנו חבים את פוטין ואת מלחמתו הברברית באוקראינה.
אובמה היה נשיא היסטורי, זה ברור. אבל הוא האיש שלימד את פוטין, כי אפשר לתקוע טריז בין אמריקה לבעלות בריתה באירופה; הוא האיש שעשה עסקים עם איראן מבלי להבין את המגמות האגרסיביות של התפשטותה; הוא האיש שאיפשר את חזרת רוסיה למזרח התיכון.
קצת קשה לשפוט את ביידן. סביר להניח שמעשיו באפגניסטן חיזקו את נכונותו של פוטין לקרוא תיגר על אמריקה. אבל ביידן גילה סימני נחישות כלשהם בשבועות האחרונים, וליכד את המערב עד גבול מסוים.
השאלה המטרידה היא איך הדמוקרטיה הוותיקה ביותר עלי אדמות מניבה דור שלם של כשלונות מנהיגות. זו שאלה שבריטים וצרפתים שאלו את עצמם ב-1940, כאשר הכול נראה אבוד. בה בשנה התפרסם בלונדון ספר סנסציוני, תחת שם בדוי, שנקרא "האשמים" (Guilty Men). הוא נקב בשמותיהם של 15 אנשים, שהוחזקו אחראים לחולשתה הצבאית והפוליטית של בריטניה בפרוץ מלחמת העולם השנייה. נמנו שם שלושה ראשי ממשלה, עשרה חברי קבינט, מנהיג סיעה פרלמנטרית ופקיד ממשלה בכיר.
ב-1940, על סף התהום, בריטניה נגאלה סוף סוף מן הבינוניות. צ'רצ'יל הוביל אותה אל מלחמת גבורה, שבסופה היטלר הובס - והתחסלה האימפריה הבריטית. אחר כך באו הבינונים הבאים. לא צריך גאונים, אלא ברגע האחרון, על פי תהום.
