מימין לשמאל: רומן אברמוביץ', אולג דריפסקה, ולדימיר פוטין, איגור סצ'ין וניקולאי טוקרב / צילום: רויטרס - Evgenia Novozhenina, Andrew Winning, Sergei Karpukhin, Maxim Shemetov
בעוד המתקפה הצבאית הרוסית על אוקראינה נכנסת לשבוע הרביעי שלה והדי הפגזים מורגשים היטב בבירה קייב ונשמעים ונראים בעולם כולו, המערב עדיין נמנע מפעילות צבאית מפחד להסלמה עד כדי מלחמת עולם שלישית. כלי הנשק המרכזי של המערב, בינתיים, הוא הטלת סנקציות כלכליות על מוסדות ממשלתיים, עסקים רוסיים והמהלך המיוחצ"ן ביותר - מרדף חובק עולם אחר האנשים העשירים ביותר ברוסיה, שהרוויחו מיליארדי דולרים בעסקים באמצעות קשרים עם הממשל של פוטין. במילה אחת - "אוליגרכים".
את הגרסה הקצרה כולם מכירים: מפקידי ממשלה דרך מנכ"לי חברות מדיה תקשורת, בנקאים, אילי נפט וגז ועוד. האוליגרכים הם קבוצה קטנה של אנשים בעלי עוצמה כלכלית ופוליטית, שעשו את הונם בזמן קצר לאחר התפרקות ברית המועצות. אך מאין הם הגיעו? מה מקור עושרם, כיצד הם צברו אותו? ועד כמה הם באמת היו או עדיין מחוברים לקרמלין?
רוסיה לא המציאה את האוליגרכים
המושג אוליגרכיה אינו חדש. כבר לפני 2,300 שנה, הפילוסופים אפלטון ב"פוליטיאה" ואריסטו ב"פוליטיקה" השתמשו בה לתיאור "משטר רע של שלטון מיעוט", שמוחזק בידי "אנשים רעים", שדואגים קודם כל ובעיקר לצרכיהם ומזניחים את צרכי הכלל.
באנציקלופדיה "בריטניקה" מתוארת אוליגרכיה כ"ממשלת מיעוט, בייחוד כוח רודני המופעל על ידי קבוצה קטנה ורבת זכויות למטרות מושחתות או אנוכיות". מילון קיימברידג' מגדיר "אוליגרך" כ"אחד מקבוצה קטנה של אנשים בעלי עוצמה השולטים במדינה או בתעשייה כלשהי". ואילו מוקדם יותר השנה נתן פוטין בעצמו הגדרה חלופית, מודרנית, משלו למושג בראיון ל"פיננשיל טיימס". "אוליגרכים הם מי שמשתמשים בקרבה שלהם לרשויות כדי לקבל הטבות יוצאות דופן", אמר.
בימינו, רוסיה היא המעצמה הבולטת ביותר שיכולה להיחשב לאוליגרכיה. היא הפכה לכזו לקראת סוף המאה הקודמת, עם קריסת ברית המועצות. ברוח התקופה של שנות השמונים, ימי רייגן ותאצ'ר, אחת המלים השגורות ביותר בכלכלה הייתה "הפרטה". יסורי הגסיסה של ברית המועצות וחבלי הלידה של רוסיה שלובים אחד בשני ברוח ההפרטה. אמנם הקריסה התרחשה בעיקר מסיבות פנימיות, אך גם תחת השפעה בלתי מבוטלת של הקידמה המערבית והפיגור הכלכלי הסובייטי.
הסיבה שרוסיה נחשבת לאוליגרכיה, היא שמעבר לצבירת עושר דמיוני־כמעט ובתוך זמן קצר מאוד, רבים מהבעלים של תאגידי הענק במגוון ענפים - דלק, גז ומתכות, תקשורת, פיננסים ועוד - היו או הינם בעלי קשר ישיר או נחשבים מקורבים לשלטון ולפקידי ממשלה בכירים. במקרים מסוימים היה קשר ממש סימביוטי ביניהם.
טיפול בהלם לגמילה מהעקרונות הסובייטים
האוליגרכים צמחו בשני גלים עוקבים, הגל הראשון בימיו של הנשיא הראשון של רוסיה, בוריס ילצין, והגל השני בימיו של ולדימיר פוטין, שהחליף את ילצין, ב־1999.
הקבוצה הראשונה נולדה בתהליכי ההפרטה של שנות ה־90, שנרקמו בשני תהליכים ממשלתיים עיקריים שהיו נגועים בשחיתות משמעותית: "תוכנית השוברים" ו"הלוואות תמורת מניות".
בשנת 1991, בוריס ילצין, הנשיא הטרי שנהנה מתמיכה ציבורית רחבה, אך לימים התגלה כמנהיג חלש יחסית שהוקף בסביבה מושחתת, היה מחויב לכך שהקומוניסטים לא יחזרו לשלטון. הדרך להבטיח זאת, הבטיחו לו כלכלנים מהמערב ובראשם ג'פרי סאקס מהרווארד, היא באמצעות "טיפול הלם כלכלי" (Economic Shock Treatment) - זה היה טיפול מהיר, עוצמתי וממוקד. לאחריו, עקרונות הכלכלה הסובייטית כבר נדמו לדף מצהיב בהיסטוריה הרוסית.
ילצין במאבק נגד הזמן והקומוניסטים
לאחר היבחרו לנשיא, יועציו של ילצין שכנעו אותו לא לבזבז זמן ולפעול במהירות להפיכת הכלכלה הסובייטית הריכוזית, המולאמת והנחשלת לכלכלת שוק מערבית "תחרותית" וברוח "היוזמה חופשית". כל דחייה, הזהירו היועצים, תחזק את הקומוניסטים שמעוניינים לחזור לשלטון כפי שהעיד ניסיון ההפיכה של הקומוניסטים באוגוסט 1991, בניסיון להפיל את גורבצ'וב להחזיר את גלגלי הזמן לאחור.
הסעיף הראשון בטיפול בהלם קבע שצריך קודם כל להקים מעמד ביניים חדש וליצור אליטה עסקית חדשה, שיהיו בעלי אינטרס לשימור המצב הקיים ויהוו אופוזיציה ומשקל נגד לכל ניסיון הפיכה קומוניסטי עתידי - דמוקרטי או אחר.
במדינות ברית המועצות לשעבר היו נכסים עצומים של חברות ממשלתיות ששירתו את הציבור. הדרך הכי מהירה לטרנספורמציה הכלכלית, הסבירו לילצין, הייתה באמצעות הפרטה מהירה. על הדף התוכנית נשמעת מעניינת, אולי אפילו טובה. בספר "הנפט של פוטין" של כתב הבי.בי.סי במוסקבה לשעבר, מרטין סיקסמית, מתוארת "תוכנית השוברים", ניסיון ההפרטה הגדול של ילצין משנת 1992, שמטרתו הייתה להעביר "לידי העם הרוסי את נכסי התעשייה של המדינה" וכן להפוך את המפעלים לשעבר בבעלות המדינה לעסקים רווחיים שלא תלויים בסבסוד ממשלתי כדי להתקיים. כל אזרח, כולל קטינים, קיבל שובר ששוויו היה 10 אלף רובל (כ־60 דולר) שייצג החזקה מזערית בכלכלת המדינה.
"נכסי מדינה", תחילה בתחומי המשאבים הטבעיים - גז, נפט, עץ, פלדה, יהלומים, פחם וכו' - ואחר כך בכל תחום שהיה תחת אחריות הממשל הסובייטי - מדיה, פיננסים, תחבורה וכיוצא בהם - הפכו למבוקשים ועסקאות לא־רשמיות נעשו בין בכירים סובייטים בדימוס, בכירי משטר בהווה ואנשים שהיו בעמדה לרכוש אותם.
לשחיתות של המקורביזם יש מחיר
רבים כבר מכירים את הסוף של הסיפור הזה: המעבר המהיר לקפיטליזם ורוח ההפרטה ששלטה בעולם באותן שנים, הביאו איתם שחיתות של "מקורביזם" ועושר דמיוני למי שהיו מקורבים לשלטון או הפגינו יוזמה יוצאת דופן. בהשתתפות של 98% מהאוכלוסייה, מ-1992 עד 1994, הבעלות על 15 אלף חברות הועברה משליטת המדינה לידיים פרטיות באמצעות תוכנית השוברים.
ניתן היה להחליף את השוברים במניות במפעלים שיופרטו, אבל מכיוון שרוב הרוסים לא הבינו את התוכנית וכלכלת השוק הייתה חידה בעיניהם, או שהם היו עניים מאוד, חלק ניכר מהם מיהרו למכור את השוברים שקיבלו תמורת כסף - שום דבר בעברם לא הכשיר אותם להתמודד עם התמורות המהירות בכלכלה.
"זה היה ניסיון אמיץ ליצור בן לילה מעמד ביניים בעל מניות", כתב סיקסמית על תוכנית השוברים, "אך הוא נכשל. הוא נכשל מכיוון שאנשים שכן היה להם כבר כסף, ושידעו שהשוברים מהווים מפתח לעושר מופלג בעתיד - אנשים כמו רומן אברמוביץ' ומיכאיל חודורוקובסקי - יצאו וקנו שוברים למאות ולאלפים, לעתים בלי לשלם מחיר הוגן לבעליהם, שהיו רוסים מן השורה".
כללי המסחר "החדשים" ברוסיה, התחרות הרצחנית, והאופורטוניזם של אלו שהצליחו לנצל את השיטה החדשה לטובתם, הצטיירו בעיני אזרחים מן השורה שמושחתים לא פחות ממשיכת החוטים והצביעות שאפיינה את המשטר הקודם. אחת הבדיחות העצובות והנפוצות מאותם ימים הייתה "כל מה שסיפרו לנו במשך שנים על הקומוניזם היה שקר - אך כל מה שסיפרו לנו על הקפיטליזם היה אמת".
אפילו המתמטיקה של מבצע השוברים הייתה מעוותת. הונפקו 150 מיליון שוברים - אחד לכל אזרח רוסי באותם ימים. כלומר, על פי החישוב הזה כל הכלכלה הרוסית הייתה שווה תשעה מיליארד דולר בלבד. האוליגרכים, בהתהוות ולעתיד, קנו שוברים מכל הבא ליד, כשהם צוברים החזקות ב"עשרות ענפי תעשייה שונים, לרבות מפעלי טקסטיל, כימיקלים, מתכות, זכוכית, עיבוד מזון, עץ, נייר, דשנים, נפט וגז.
"האוליגרכים היו אנשים עתירי ממון, אילי התעשייה החדשים שהתעשרו הודות לדחף ולתחכום שלהם באמצעות ניצול חסר מצפון, לעתים פושע, של הכאוס הכלכלי ברוסיה הפוסט סובייטית. האוליגרכים שאפו לא רק לעושר כי אם גם לכוח פוליטי", כתב סיקסמית.
אליטת ההון רצתה נתח מהפוליטיקה
בשלב הזה האוליגרכיה הרוסית כבר החלה לעמוד על שתי רגליה - אליטת ההון החדשה והאליטה הפוליטית. אלא שבמהרה שתי הרגליים החלו להסתבך אחת בשנייה. האוליגרכים החדשים שאפו לא רק לעושר, אלא גם להשפעה פוליטית משמעותית. הון-שלטון ברמה הפרקטית והתועלתנית ביותר. ואז הגיעה התוכנית השערורייתית השנייה, "הלוואות תמורת מניות".
בשנת 1995, בעוד רוסיה התמודדה עם גירעון פיסקאלי חמור עד כדי סכנה לחדלות פרעון, משכורות ותשלומי פנסיה לא הועברו לאזרחים והתעשייה עמדה בחלקה במקום. ילצין, ממשלתו ומקורביו, נתפסו בהלה. הם היו נואשים לכספים עבור הבחירות לנשיאות שייערכו שנה לאחר מכן ב־1996.
יום אחר יום, הסקרים הצביעו אל חוסר שביעות רצון גובר מתפקודו של ילצין והמפלגה הקומוניסטית נשפה בעורפו. דרכה לשלטון נראתה סלולה. מי שנלחץ לא פחות, היו האוליגרכים. חזרתם של הקומוניסטים לשלטון תביא עימה גם הלאמה מחודשת של הנכסים שהם הצליחו להשיג. האינטרסים, אם כך, היו שלובים.
התוכנית המושחתת ששינתה את רוסיה
בסוף חודש מארס ב־1995, הגיעו לפגישה עם ילצין בקרמלין, שני אוליגרכים בהתהוות, מיכאיל חודורוקובסקי והבנקאי ולדימיר פוטאנין עם הצעה שילצין התקשה לסרב לה במצבו. הם הציעו לו, בשם עוד כמה אוליגרכים, כי הם, באמצעות הבנקים שהקימו, ילוו לו 1.8 מיליארד דולר, והוא יעמיד כבטוחה מניות ב־12 חברות משאבי הטבע האסטרטגיות שהיו בבעלות הממשלה - חברת הכרייה והמתכות "נורילסקי ניקל" (כיום, נורניקל ) ו"נובוליפצק סטיל" וחברות הנפט "יוקוס", "לוקאויל", " סיבנפט " (כיום גזפרום), "סורגוטנפטגז".
ההצעה יצרה מסלול עוקף לאיסור על מכירת נכסים אסטרטגיים לאזרחים. למעשה, ההסכם שבשתיקה היה שאם ילצין ייבחר מחדש, החוק ישונה והנכסים שילצין העמיד לרשות הבנקים של האוליגרכים כבטוחה למקרה שהלוואת העתק שנתנו לא תוחזר (והיה ברור שהיא לא תוחזר), יועמדו למכירה פומבית. באמצעות התמיכה הכספית והתקשורתית באמצעי המדיה שהיו בידי האוליגרכים, ילצין הצליח לשקם את תדמיתו וביולי 1996 הוא נבחר מחדש. שלושה חודשים לאחר מכן, ממשלתו אירגנה שורה של מכירות פומביות של החברות הממשלתיות שהוצעו לאוליגרכים כבטוחות.
"בכל אחד מהמקרים, הכרוז, ומי שהיה בפועל המציע היחיד לנכסים הנידונים, היה אוליגרך שנתן את ההלוואה לילצין לפני הבחירות. פוטאנין רכש את חברת הניקל והאלומיניום המוביל תמורת פרוטות; ברזובסקי ושותפו ובן חסותו רומן אברמוביץ' קיבלו את חברת הנפט סיבנפט; ואילו חודורוקובסקי קיבל את השליטה העיקרית ב"יוקוס", שהיה אז מפיק הנפט השני בגודלו ברוסיה, במחיר מציאה של 309 מיליון דולר. בוריס ברזובסקי התפאר מאוחר יותר ששבעה אנשי העסקים המובילים ברוסיה שולטים על 50% מהכלכלה הרוסית", כותב מרטין סיקסמית.
העסקה שהאוליגרכים סגרו חרגה מכל תסריט דמיוני. יוקוס, למשל, המשיכה להיסחר בבורסה של מוסקבה, אך תוך חודשים ספורים היא הגיעה לשווי שוק של שישה מיליארד דולר - פי 20 כמעט מהסכום שחודורוקובסקי שילם עליה.
על הרקע הזה הוצנח פוטין, האיש השקט מהקג"ב לשעבר, ולאחר מכן ראש הפס"ב (שירות הביטחון הפדרלי) באוגוסט 1999 לכיסא ראש הממשלה. בעת כניסתו הוא היה נראה כמו עוד הערת שוליים בהיסטוריה הרוסית. הוא היה ראש הממשלה הרוסי החמישי בתוך שנה.
היום הגורלי של ילצין ופוטין
ארבעה חודשים לאחר שמונה לראש הממשלה, נסיבות היסטוריות בלתי צפויות הביאו לכך שהאיש המשמים והלא מושך, שרוב הציבור הרוסי לא הכיר ושזכה בסקרים ל־2% פופולריות בלבד, יהפוך ביום אחד גורלי לאישיות החשובה ביותר ברוסיה בשני העשורים הבאים.
ב־31 בדצמבר בשעה 12 בצהריים הפתיע בוריס ילצין את העם הרוסי בשידור טלוויזיוני. בקול מונוטוני הוא הודיע: "היום אני פונה אליכם בפעם האחרונה כנשיא רוסיה. הגעתי להחלטה. התלבטתי בזה בכאב במשך זמן רב. היום, ביום האחרון של המאה היוצאת, אני פורש". עוד באותו היום מונה פוטין לנשיא בפועל. רוסיה עמדה בפני מתיחת פנים ושינוי שנמשך עד ימינו, שאיש לא יכול היה לחזות באותם ימים.
מבחינת חלק מהאוליגרכים, שכבר התבססו היטב בשלב הזה, כניסתו של פוטין היוותה נקודת מפנה. "אחת המטרות העיקריות של פוטין כשנכנס לנעלי הנשיא, הייתה לבסס מחדש את סמכות השלטון של המדינה הרוסית, שנחלשה מאוד מסוף שנות ה־80 ואילך. במיוחד הוא ראה חשיבות בחיזוק מעמד הנשיא", כתב החוקר וויליאם תומפסון ממכון המחקר הלונדוני "צ'אטהם האוס" במאמר "פוטין והאוליגרכים - בעיית מחויבות דו צדדית" מ־2005.
"מאחר שהוא הבטיח לפני בחירתו בפומבי כי 'האוליגרכים יפסיקו להתקיים כמעמד' וכי הוא יאמץ עמדה של ריחוק־שווה מכולם, ביקש פוטין, למען היציבות לאלף אותם במקום להכחיד אותם, להגדיר אותם ולמסד את מעמדם מול המדינה", הוסיף תומפסון.
תמרור אזהרה לאוליגרכים שמרימים ראש
ביולי 2000 פוטין קרא לאוליגרכים המובילים לפגישה בקרמלין שבה הוא הסביר להם את כללי המשחק החדשים ברוסיה. הנשיא השני בסך הכל בהיסטוריה של רוסיה הודיע להם איך הוא מצפה מהם להתנהג. פוטין הציע עסקה: האוליגרכים יישארו מחוץ לפוליטיקה ולא יעזו לקרוא עליו תיגר, והקרמלין יישאר מחוץ לעסקים שלהם וישאיר את הרווחים הבלתי לגיטימיים שלהם לנפשם.
"האוליגרכים של ילצין יכלו לדרוש מהממשלה לשלם מחירים שהיו לעתים גבוהים פי כמה ממחירי השוק בתחומים שעליהם הם השתלטו כמו תשתיות, הגנה ובריאות, ונתנו שוחד לפקידי הממשלה שאישרו את הצעות המחיר", כתב סטניסלב מרקוס, פרופסור עמית לעסקים בינלאומיים מאוניברסיטת דרום קרולינה במאמר שפורסם השבוע באתר The Conversation. כשפוטין הגיע, כוחם פחת, הוא הוסיף. הוא צמצם את השפעתם הפוליטית של רוב האוליגרכים ו"יצר זן חדש של אוליגרכים, שעשו את הונם דרך מכירת הסקטור הציבורי ובמידה רבה חבים לו את עושרם".
לא כולם קיבלו את המסר הזה בצורה יפה. הדוגמאות הבולטות לכך הם מיכאיל חודורוקובסקי, ולדימיר גוסינסקי, ובוריס ברזובסקי. הראשון, חודורוקוסבקי, שנחשב בשלב מסוים לאיש העשיר ברוסיה בעיקר בזכות שליטתו בענקית הנפט "יוקוס", נזרק לכלא לעשר שנים, החברה שלו פורקה לגורמים ונכסיה ספק נמכרו, ספק הועברו לגזפרום ורוסנפט, שרוב מניותיהן בשליטת המדינה. השני, גוסינסקי, שהיה איל מדיה ברוסיה נעצר ונכלא לזמן קצר, שוחרר ומסר למדינה את הבעלות על ערוץ הטלוויזיה שלו. והשלישי, ברזובסקי שהתפאר בכך שהוא היה המממן הגדול של מסע הבחירות של פוטין, וציפה להפוך לאיש החזק מאחורי הקלעים כמו בימי ילצין העליזים, גילה שאין מענה בצד השני של הטלפון, נאשם בהונאה בחקירה שככל הנראה פוטין הורה על פתיחתה. הוא ברח לבריטניה, שם המשיך לקטול את המשטר של פוטין. במשך השנים הוא הואשם בעוד מספר אשמות שונות ובשנת 2013 הוא נמצא מת בביתו ליד לונדון והבדיקה הפתולוגית העלתה שהוא התאבד.
השלישייה הזו ועוד כמה נוספים הפכו בהמשך לתמרור אזהרה לאוליגרכים ששקלו להרים את ראשם ולהתנגד לפוטין או למדיניותו.
החבר'ה של פוטין מהקג"ב באים
"החל משנת 2000 ואילך השתלטו בוגרי שירותי המודיעין והביטחון הסוביטי לא רק על הקרמלין והממשל, אלא גם על התקשורת ותפסו עמדות מפתח בכלכלה", כתב אדוארד לוקאס בספרו "המלחמה הקרה החדשה - כיצד מאיים הקרמלין על רוסיה ועל המערב". לוקאס מציין בספר כי כבר ב־2003 שלושה רבעים מן המשרות הבכירות ברוסיה היו מוחזקות בידי "סילוביקי" - כינוי מקובל ברוסיה ליוצאי מנגנוני הביטחון הרוסיים שתפסו עמדות בכירות בממשל הרוסי במיוחד לאחר מינויו של פוטין לנשיא. מקור הביטוי במילה הרוסית "סילה" - כוח.
האכזבה הציבורית מההפרטה של שנות ה-90, שפוטין ראה כאסון, הקלה עליו למשוך את הסוסים בחזרה לאורווה בשנות ה־2000. כשהוא התמנה לנשיא רק 4% מהנפט של רוסיה היה בבעלות הממשלה והוא התלונן על כך שאף מדינה שמכבדת את עצמה לא הייתה נכנסת לעמדה כזאת.
הקרמלין של פוטין הפעיל לחץ פוליטי על אוליגרכים בתעשיות אסטרטגיות כמו תקשורת ומשאבי טבע כדי למכור למדינה בחזרה את השליטה במשאבים. מי שלא הסכים, חטף. פוטין גם העביר חוקים שהעניקו יחס מועדף למה שנקרא תאגידים ממלכתיים. מהלכים אלה הבטיחו את שליטתו של הקרמלין על הכלכלה - ועל האוליגרכים.
עם כניסתו למשרד הנשיא בשנת 2000, פוטין סייע להקמת גל שני של אוליגרכים באמצעות חוזי מדינה.
3 סוגים שונים של אוליגרכים
הפרופ' סטניסלב מרקוס מחלק את האוליגרכים הבולטים כיום לשלושה סוגים שונים מבחינת קרבתם לשלטון.
הסוג הראשון הוא מעגל חבריו של פוטין. אנשים הקשורים אישית לנשיא. רבים מחבריו הקרובים של פוטין - במיוחד אלה מימי סנט פטרבורג והקג"ב - חוו עלייה מטאורית עד שהגיעו לעושר קיצוני. כמה מחבריו האוליגרך הקרובים ביותר של פוטין מסנט פטרסבורג הם יורי קובלצ'וק, המכונה לעתים קרובות "הבנקאי האישי" של פוטין; גנאדי טימצ'נקו, שהנכס המרכזי שלו הוא חברת סחר האנרגיה Gunvor; והאחים ארקדי ובוריס רוטנברג, בעלי נכסים בבנייה ובחשמל ובתשתיות. כל אלה נכנסו לרשימת הסנקציות של המערב.
הקבוצה השנייה כוללת את ה"סילובקי", בכירים לשעבר בשירותי הביטחון של רוסיה, המשטרה, שהביטו בקנאה בכוחם ועושרם של האוליגרכים מתקופת ילצין והשיגו את שניהם תחת פוטין. האיש החזק ביותר בחבורה הזו, הוא איגור סצ'ין, יו"ר ענקית הנפט רוסנפט, ששימש במקביל גם בתפקידים ממשלתיים, כולל בתפקיד הרם של סגן ראש הממשלה. הוא נחשב לשני בעוצמתו רק לפוטין עצמו.
לבסוף, הקבוצה השלישית של אוליגרכים, שהיא גם הגדולה ביותר, מורכבת מרוסים "אאוטסיידרים" ללא קשרים אישיים לפוטין, לצבא או לשירות הביטחון הפס"ב. כמה מהם הם "האוליגרכים של ילצין", האוליגרכים מהדור הראשון של שנות ה־90. בעוד שפוטין חיסל באופן סלקטיבי אוליגרכים טורדניים, או כאלה שלא היו נוחים לו פוליטית כמו ולדימיר גוסינסקי, בוריס ברזובסקי ומיכאיל חודורוקובסקי, הוא לא ביקש "לחסל אוליגרכים כמעמד באופן שיטתי", כפי שהבטיח במהלך מערכת הבחירות הראשונית שלו. לדוגמה, אוליגרכים כמו ולדימיר פוטנין ואולג דריפסקה, שצברו את הונם בשנות ה־90, מופיעים בקביעות ברשימות הרוסים העשירים ביותר כיום.
כך או כך, לא משנה לאיזה סוג האוליגרכים כיום שייכים, מדגיש הפרופסור מרקוס, הם כולם עזרו לפוטין להישאר בשלטון באמצעות השקט הפוליטי והתמיכה הכלכלית שלהם ביוזמות של הקרמלין.
המלחמה הנוכחית היא לא הפעם הראשונה שחלק מהאוליגרכים נכנסו בין הכוונות של משרד האוצר האמריקאי או של האיחוד האירופי. ב־2015, אחרי כיבוש חצי האי קרים האוקראיני על ידי פוטין בשנה הקודמת, כבר הושתו סנקציות על "אוליגרכים" שנהנו מתוצאות הסיפוח. מאוחר יותר ב־2018 משרד המשפטים האמריקאי פרסם רשימה של יותר מ-200 אוליגרכים, שמקורבים לקרמלין ולפוטין. גם לאיחוד האירופי הייתה רשימה מסוימת. אך אף אחת מהרשימות הללו לא הפריעו באמת לאורח החיים של המיליארדרים הרוסים כפי שאלה הנוכחיות, שנוצרו בשבועות האחרונים, עושות.
טריליון דולר רוסי מוחבא בעולם
בזה אחר זה ומדי כמה ימים, מתווספים שמות חדשים לרשימת האוליגרכים. אנשים שנהנו מאנונימיות יחסית ולגיטמציה ציבורית בכל שטחי החיים, מוצאים עצמם לפתע תחת זכוכית מגדלת ועין ביקורתית כשפרצופיהם, ונכסי היוקרה שלהם כגון יאכטות, מטוסים פרטיים ואחוזות במיליארדי דולרים נחשפים בתקשורת. עד כה הוחרמו שבע יאכטות בשווי מצטבר של מאות מיליארדי דולרים, ויד המערב עוד נטויה.
אלא שמעקב אחר העושר של האוליגרכים אינו פשוט. ההון האישי שלהם שלוב הרבה פעמים בעסקיהם, במוסדות שהם ממנים ונכסי נדל"ן שלהם פזורים בכל רחבי העולם.
"המועצה האטלנטית", גוף לא־מפלגתי אמריקאי, מצא כי כ־1 טריליון דולר ב"הון שחור" רוסי מוחבא במדינות ובעסקים ברחבי העולם. בדוח שכתב הכלכלן גבריאל זוקמן יחד עם חוקרים אחרים במסגרת "הלשכה הלאומית למחקר כלכלי", מצוין כי כ־60% מהעושר של משקי הבית העשירים ביותר ברוסיה נמצא מחוץ לגבולות המדינה.
המספרים האלה הם הערכות בלבד והם מלמדים בדיוק על הקושי של ממשלות המערב כרגע באיסוף נתונים. הכסף של האוליגרכים הושקע בדרכים מגוונות, והסכומים מדהימים. בחלק מהמקרים קשה שלא לראות למשל יאכטות או קבוצות כדורגל כמו צ'לסי הבריטית, שעד לפני שבועות אחדים הייתה בידיו של אברמוביץ. מאמר שפורסם החודש בפורבס הצביע על 62 נכסים שנמצאים בבעלות 13 מהאוליגרכים שהוטלו עליהם סנקציות. השווי הכולל רק של הנכסים הללו עמד על 2.5 מיליארד דולר.
בקצרה, גם אם ממש רוצים להעניש את האוליגרכים שנהנו מהקירבה לפוטין, צריך לזכור שהם ממש לא חדשים בתחום. הם התכוננו לכך במשך שנים וזה לא יהיה קל לממש את האיומים בסנקציות של המערב עליהם.