הרב חיים קניבסקי / צילום מסך מתוך התוכנית זמן אמת ״כאן 11״
לביתו של מרן שר התורה הרב חיים קנייבסקי בבני ברק הגעתי עמוס בדעות קדומות. למי שהוא דור רביעי ליהדות חילונית, מהסוג שקנאי לחירות האדם בלבד, תופעה כמותו מצטיירת כקשורה לעולם הכתות יותר מאשר לעולם האמוני. הייתי משוכנע שאני עומד לבקר במשכן פאר בו חי אדם שהוא וקרוביו מנצלים את מוחלשות מאמיניהם כדי לצבור עוד כוח ועוצמה לעצמם.
כבר בכניסה לרחוב הופתעתי כשהסטודנט החרדי שליווה אותי הצביע על הבית של שר התורה. זה היה הבניין העלוב ביותר בתוך רחוב בני ברקי רגיל. שתי קומות בלי פאר ובלי הדר. לצד מעלה המדרגות החיצוניות שהובילו לדירה בקומה השנייה, נאספו אנשים רבים שצלקות החיים ניכרו על פניהם. אנשים מהסוד השבור והמרוסק שאתה מוצא בסמטאות האחוריות של כל חברה. הם עמדו בתור ארוך שהתפתל אל הדלת שבמעלה המדרגות. את התור ניהלו אנשי החצר של הרב, שנראו הפוך ממה שדמיינתי את המושג "אנשי חצר הרב": אנשים פשוטים שעושים משמרות התנדבות לארגן את הסדר. החשדן שבי התעורר ומיד שאלתי כמה עולה הביקור? "חלילה", ענה לי אחד מהם, "הרב לא לוקח כסף".
התעקשתי ואז הופניתי להיכנס לחדר קטן לצד המדרגות שם מנוהלת קופת העיר שהיא למטרת חסדים וסיוע לעניים. הופתעתי אבל לא השתכנעתי לגמרי. בוודאי יש פה פוילע-שטיק כמו שאהבו לומר תלמידי החרדים. הם משנוררים כסף כאילו למטרות חסד ואז מעבירים לעצמם וההמונים שתורמים את מה שאין להם נשארים עם האטריות שמכרו להם ("שטאפן מיט לאקשן"). אח"כ כשבדקתי את הדבר גיליתי שכל הכסף מגיע לידי נזקקים.
כשנכנסנו לבית הרב נותרתי המום. הרב חי בצניעות שלא נתקלתי בדומות לה גם לא בבתי המטופלים המוחלשים ביותר שביקרתי בהם בכל שנותי כעורך דין קהילתי. דירה זעירה עם ריהוט סוכנות מיושן משנות החמישים המוקדמות כשרק הספרים שגודשים אותה מסתירים את העזובה שבה. חדר הלימוד של הרב שסמוך לחדר השינה שלו (שתי מיטות סוכנות) הוא לב הבית. שם לצד שולחן פשוט הרב למד תורה כל שעותיו מהנץ ועד שקיעה ובין לימוד ללימוד - גם בשתיים לפנות בוקר - קיבל כל שבור לב ורמוס ושביקש מזור לייאושו והעניק לו תקווה, שלא תמורת כסף.
שני דברים הרשימו אותי במיוחד. הראשון, שאדם כמותו - מהסוג שלומד כל חייו ומסתפק במועט - הוא המודל לחיקוי למיליון אנשים. ההשוואה לתרבות הידוענים שפשתה בקרבנו - תרבות חלולה וארעית שמעניקה חשיבות לכוח ולעוצמה רגעיים - מילאה אותי קנאה. השני, העובדה שהרב ניצל את מעמדו הרם כדי לחבק לרגע אנשים שחייהם מרים עליהם. הייתי בבית הרב מספר פעמים ותמיד ראיתי כיצד הם יוצאים מחדרו מוארים מהאמונה שנטע בהם שהם יכולים לצאת ממצוקתם אם רק ישנסו מותניים. זה היה מעצים בצורה בלתי רגילה. הלוואי שבעולם החילוני היינו מצליחים לבנות חלופה דומה לפצועים ולמובסים. חלופה שנגישה לכולם ולא רק לבעלי הון שיכולים לממן לעצמם טיפולי נפש מסוגים שונים.
בהספדים הרבים שייכתבו על הרב קנייבסקי ייזכרו בוודאי גדולתו בתורה, ענוותנותו והדרך בה הנהיג את הזרם הליטאי ובעשור האחרון את הציבור החרדי כולו. לצד כל אלה, שאיני מבין בהם די, אני מבקש להציב גם את הדרך בה הרב העניק מדי יום מגע של חסד ותקוות לתיקון למי שהיו זקוקים להם יותר מכל. תנצב"ה.