פרופ' ענבל גושן / צילום: אריק סולטן
אנחנו אולי לא תמיד מודעים לזה, אבל היומיום שלנו רצוף בהנאות קטנות: לשתות כשאנחנו צמאים, לעשות פיפי אחרי שמתאפקים, למצוא משהו שחיפשנו. הנאה אולי נשמעת כמו מילה גדולה לזה, אבל בפועל כשאנחנו עושים את הדברים האלה מופעל במוח האזור שאחראי על התגמול החיובי.
עד כה סברו שהחומר שהמוח מפריש בפעולות כאלה - כמו גם בהנאות מובהקות יותר כמו סקס וצריכת סמים - הוא דופמין. גם תרופות מסוימות נוגדות דיכאון למשל מעלות את הדופמין במוח, וההערכה היא שזה תורם למוטיבציה, ההפך מדיכאון למעשה.
אלא שלאחרונה גילתה פרופ' ענבל גושן, מבית הספר לחקר המוח אדמונד ולילי ספרא באוניברסיטה העברית, מנגנון נוסף, אחר לגמרי. בניסוי שערכה השנה, שבכלל היה אמור לחקור את ההתמצאות של בעלי חיים במרחב, מצאה גושן כי דווקא תאים אחרים הם בעלי תפקיד פה. "ככל שהחיה התקרבה לתגמול, נניח למזון שהונח במבוך, כך עלתה פעילות האסטרוציטים. אבל זה קרה רק אם היא ידעה היכן המזון הונח, והיה ברור לה שהיא מתקרבת אליו.
"הדופמין במקרה כזה לא כל כך עובד. הוא יופיע בפעם הראשונה שבה אנחנו משיגים תגמול מסוג מסוים, כשעדיין יש סביב העניין אי־ודאות וריגוש. אבל אם אנחנו מחפשים משהו שאנחנו יודעים שקיים והיכן בדיוק הוא קיים, כלומר תגמול שהוא חלק משגרה, הדופמין לא משחק תפקיד כל כך גדול, ומתברר שהאסטרוציטים כן".
כולנו יודעים, בעיקר אחרי השנתיים האחרונות, כמה הנאה יש לנו גם מהשגרה, מתגמולים שאנחנו מצפים להם, גם אם מתוך ביטחון וודאות ולא מתוך התרגשות. לתגמול מהסוג הזה יש כוח רב, והוא יכול להפעיל אותנו היטב. אולי האסטרוציטים הם המנגנון המאפשר זאת.
אם נרחיק לכת בפרשנות, אפשר לחשוב שאולי יש כאן טיפול חדש בהתמכרות, דיכאון ובעיות מוטיבציה. "יכול בהחלט להיות", אומרת גושן, "אם כי המחקרים שלנו עוד לא מוכיחים את זה. כרגע אני רוצה להמשיך לחקור איך הוא עובד".
עד לא מזמן האסטרוציטים (שנקראים ככה בשל צורת הכוכב שלהם) לא היו תאים שהמחקר ייחס להם חשיבות רבה מדי. "לאורך השנים כולם חשבו שהם בעיקר מנקים, מתחזקים, נותנים תמיכה ואנרגיה, לא יותר מזה. בעבר אפילו אמר לי אחד החוקרים האלה 'בשביל מה לך לחקור אסטרוציטים? זה כמו לחקור מים. אבל לי הייתה תחושה שהם עושים גם דברים יותר מעניינים".
התחושה הזאת הוכחה לראשונה במחקר שפרסמה ב־2020, שהדגים את תפקיד התאים האלה בשימור ואצירה של זיכרונות ארוכי טווח. למשל, במחקר מצאו גושן ועדי קול, חוקרת במעבדתה, כי הם שמכריעים אילו זיכרונות שאנחנו רוכשים יהפכו לזיכרונות ארוכי טווח ואילו יישכחו.
בעתיד ייתכן שהמנגנון הזה אף ישמש אותנו לטיפול באלצהיימר. "אנחנו רואים שעם הפעלת האסטרוציטים נמצא שיפור בזיכרון, גם בעכברים שהם מודל לאלצהיימר וגם בעכברים בריאים. מסיבות שעדיין אינן מוסברות התאים האלה מסלקים את הפלאק שמזוהה עם המחלה".
"התעלמתי מהקולות הביקורתיים"
כתלמידה גושן תמיד הייתה מצטיינת, אבל התיכון שעמם אותה. בכיתה י' היא הפסיקה להגיע לשיעורים, ואמה הגיעה להסכמה עם בית הספר כי כל עוד כל הציונים שלה לא ירדו מתחת ל־90, היא תוכל להיעדר כרצונה.
אחרי הצבא היא הלכה לאוניברסיטה. "ידעתי שאין עבורי אופציה אחרת". היא עשתה תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, אבל "בדיעבד זה ממש לא התאים לי". באחד השבועות הראשונים היא נתקלה במודעה המזמינה סטודנטים לעבודה מחקרית מעשית. את התואר השני שלה כבר עשתה בנוירו־ביולוגיה ומשם המשיכה לדוקטורט בפסיכולוגיה ונוירו־ביולוגיה. לפוסט־דוקטורט בביו־הנדסה היא כבר למדה בסטנפורד.
איך הגעת למחקר על אסטרוציטים בהקשר של זיכרון?
"הדוקטורט שלי עסק בתפקידים המנהליים של האסטרוציטים, ובפוסט־דוקטורט בסטנפורד חקרתי זיכרון, בלי קשר. ואז היה לי רעיון לחבר בין הכיוונים. נאלצתי להתעלם מהרבה קולות ביקורתיים, אבל מהניסויים הראשונים היה ברור שעלינו על משהו - ומאז השתתקה הביקורת, או לפחות לא מביעים אותה בפני".
לפני כשנה עברה גושן אירוע מוחי, ומאז היא בתהליך שיקום, לאחר שאיבדה חלק מהתנועה ביד ימין. אלא שמאז האירוע הייתה דווקא מהפוריות של קבוצת המחקר שלה.
לאן אתן לוקחות את המחקר הזה מכאן?
"נמשיך לבחון את התפקיד של אסטרוציטים, ונראה אם הם פעילים לא רק בתגמול שמיוחס למיקום או שמקושר שמשהו שאנחנו מצפים לו, אלא גם בהאזנה למוזיקה למשל. נבחן גם את יחסי הגומלין שלהם עם דופמין".
מה הכי חשוב לך ללמד את הסטודנטים שלך?
"להסתכל על הנתונים שהם השיגו בעין ביקורתית, אבל גם לשמור על אופטימיות. הם יקבלו בקריירה המון פידבק. צריך להיות חזקים כדי להוציא מזה את המקסימום, בלי שהביקורת תקצץ את הכנפיים".