סראב אבו-רביעה קווידר / צילום: איל יצהר
כשסראב אבו־רביעה קווידר התחילה את בית הספר התיכון, היא הרגישה לראשונה בחייה את המשמעות של היותה שונה. כבת בכורה למשפחה בדואית שמרנית אך משכילה מבאר שבע, היא למדה עד אז בבית הספר היסודי ביישוב הבדואי תל שבע, המרוחק כ־20 דקות מהעיר הדרומית הגדולה. אלא שאז החלה ללמוד במקיף א' בבאר שבע, ונאלצה להסתגל לחיים כמיעוט בסביבה אחרת לגמרי.
"הייתי ערבייה יחידה בשכבה של 300 תלמידים, והתחלתי לסבול מגילויי גזענות", היא נזכרת. "כשהייתי בכיתה ט' התחילה האינתיפאדה הראשונה, והרגשתי שבני הנוער בשכבה שלי מטילים עליי אחריות לכל מה שקורה מבחינה פוליטית. היו תלמידים שמבחינתם זו הייתה פעם ראשונה שפגשו תלמידה ערבייה, שהיא לא לפי הסטריאוטיפ שהתרגלו אליו מהתקשורת. לא היה לי מבטא ערבי, לא נראיתי אחרת מהם, אבל זה עדיין היה שונה מבחינתם".
מעבר לתחושת הזרות, אביה הרופא ואמה אשת החינוך רצו שבתם תשמור על השפה הערבית והזהות הבדואית שלה, "שלא להידמות לתלמידים אחרים ולחקות אותם. ידעתי שאני באה מתרבות אחרת וצריכה לשמור על האמון שהוריי נתנו בי. ידעתי שלא יהיה לי חבר יהודי, ידעתי שלא אלך למסיבות. באתי לשם כדי ללמוד, אבל מצאתי את עצמי מתמודדת עם שאלות של זהות".
בסופו של דבר, היא מספרת, "שרדתי את זה בזכות הבית, בזכות ההורים שלי. אמא שלי תמיד לימדה אותנו לשאול שאלות, להטיל ספק ולהביע ביקורת. גם ההצטיינות בלימודים עזרה לי לפלס את דרכי ולרכוש חברות".
ההתחלה הקשה בתיכון עוררה בה משהו שילווה אותה לאורך חייה: גם היום, בגיל 45, בכל פעם שאבו־רביעה מבחינה בפערים, בעוול שנעשה לקבוצה מוחלשת - היא מתעוררת למאבק. לא בכדי, באוקטובר האחרון, אחרי יותר משני עשורים של מחקר בנושאי אי שוויון, תעסוקה ומגדר בקרב מיעוטים - מונתה אבו־רביעה לכהן כסגנית נשיא אוניברסיטת בן גוריון לענייני גיוון והכלה. כאשר קודם לכן, בחודש מאי היא עשתה היסטוריה כשהפכה לפרופסורית הבדואית הראשונה: "אי צדק וחוסר הוגנות", היא אומרת, "זה מה שמפעיל אותי".
"להיות הקול של הנשים"
אבו־רביעה עצמה גדלה בבאר שבע, ולמרות שמשפחתו של אביה התגוררה בכפר לא מוכר ואת הלימודים ביסודי העבירה בתל שבע - היא לא הייתה מודעת לעומק הפערים. אחרי שסיימה את התיכון בהצטיינות, אבו־רביעה החלה בלימודי תואר ראשון בחינוך באוניברסיטת בן גוריון, ודווקא אז התרחשה נקודת המפנה. "במקביל ללימודים באוניברסיטה", היא מספרת, "התבקשתי להתחיל ללמד כמורה ברהט - וזה הרגע שבו באמת התחלתי לראות פערים. השוויתי בין התיכון ברהט לבין הימים שבהם הגברתי בתיכון בבאר שבע 5 יחידות בביולוגיה, כימיה, אנגלית ומתמטיקה - ופתאום קלטתי כמה זה שונה. בביולוגיה לדוגמא, היו לנו מעבדות, יצאנו לשדה והייתה ספרייה גדולה. כל אלה לא היו בבית הספר ברהט, לא היה שם כמעט כלום. התחלתי לשאול: רגע, למה זה ככה?".
באותה תקופה גם הבחינה בתופעה של נשירת בנות ממערכת החינוך: "שמתי לב שמספר התלמידות בבית הספר ברהט הולך וקטן ככל שעולים בסולם הכיתות. זה מאוד עניין אותי, והתחלתי לחקור את זה דרך שתי קבוצות שאספתי: נערות שנשרו מבית הספר ונערות שהמשיכו ללמוד. התחלתי לראיין שלושה דורות: הנערות עצמן, הוריהן והסבתות. הסתובבתי ברהט בין הבתים ואיתרתי משפחות כדי לראיין אותן. זה לא היה קל. חשדו בי שאני קב"סית (קצינת ביקור סדיר - ד"א) מטעם הממסד, שבאה להטיל קנסות או להעניש את ההורים. הצלחתי בזכות תיווך מהמורים שאיתם לימדתי".
בחודשים האלו היא העמיקה יותר ויותר בבעיות והמכשולים שעומדים בפני נערות ונשים בדואיות, נושא שיתפוס חלק מרכזי בהמשך הדרך במחקריה באקדמיה. וכך, בגיל 18 היא כבר הפכה, במילותיה, "לסטודנטית, מורה ואקטיביסטית פמיניסטית בקהילה הבדואית. נחשפתי לחוויות של נשים בדואיות בכפרים והקמתי את פורום ארגוני הנשים הערביות בנגב, שמטרתו הייתה בעיקר לשמש קול לנשים אלו בסוגיות טאבואיסטיות".
למה הכוונה?
"ארגוני הנשים בחברה הערבית עסקו אז כמעט אך ורק בסוגיות של השכלה ותעסוקה של נשים מבוגרות. היה צורך להנכיח בשיח הפנים-בדואי סוגיות כמו מעמד האישה, פוליגמיה, רצח ואלימות כלפי נשים. לא היה מקובל לדבר על הנושאים האלה בפומבי בתחילת שנות האלפיים. בממסד הפטריארכלי החרימו אותנו בהתחלה, אבל לאט לאט התחילו שיתופי פעולה".
חתונה פורצת גבולות
המאבקים של אבו־רביעה לא היו רק עבור אחיותיה בכפרים הלא מוכרים, אלא פגשו אותה במקומות האישיים ביותר. כך למשל קרה לקראת סוף לימודי התואר השני בחינוך באוניברסיטת בן גוריון, כשסראב הכירה באופן אישי את חסן אבו קווידר, רואה חשבון במקצועו - והשניים החליטו להתחתן. "זה היה רגע שבו התחדד לי עוד יותר מעמדי כאישה בדואית".
למה?
"לפי הגישה המסורתית הבדואית, נאסר על חסן ועליי להינשא כי אנחנו באים משני שבטים בדואים שלא אמורים להתחתן. זה התפתח להיות המאבק של חיי: כאישה משכילה בעלת תואר שני פתאום נאלצתי להיכנע לתכתיבים שבטיים, למרות שהוריי הסכימו שנתחתן".
מה הייתה הבעיה?
"בהתחלה לא הבנתי כל כך למה אני נכנסת. זה עניין של מעמדות: השבט שלי, אבו רביע, נחשב לשבט ממעמד גבוה, מאחר שהגיע מחצי האי ערב והיו בו בעלי אדמות. לעומת זאת, אבו קווידר, השבט של בעלי, הגיע ממצרים ומעזה ואנשיו היו חסרי אדמות. כמובן שהכל שטויות במיץ עגבניות ובולשיט, ואתה יכול לצטט אותי, כי זה מנוגד לדת האסלאם. אם הדת שלי מאפשרת לי להינשא לכל אדם מוסלמי או למי שמתאסלם, מה פתאום הכוחות השבטיים מתערבים? נכנסנו למאבק קשה שנמשך שנתיים, אבל בסופו של דבר פרצנו את הגבולות והתחתנו.
"אני זוכרת את התחושה בימים ההם: לא הצלחתי להבין את העוול הזה. אם אני אישה משכילה, עובדת ועצמאית - מה, אסור לי לבחור את הבחירה האישית ביותר שלי? זה נראה לי לא הוגן".
היום חסן והיא כבר הורים לשלושה, ומתגוררים יחד בבאר שבע. המקרה הסעיר אותה עד כדי כך שבחרה להפוך את סיפורה האישי לנושא מחקרי. "החלטתי למקד את הדוקטורט שלי בהתמודדות של הנשים הבדואיות הראשונות שנכנסו למסלול ההשכלה הגבוהה. יצאתי למסע משותף עם הנשים האלו, הרגשנו שותפות גורל וזו הייתה חוויה מעצימה ומתקנת".
המשימה: לאחות את השברים
במאי 2021, אחרי מספר שנים בהם הייתה לחוקרת ומרצה בכירה במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון, הוענק לאבו־רביעה תואר פרופסורה - ובכך היא הפכה לפרופסורית הבדואית הראשונה בישראל. "הייתי המומה", היא נזכרת ברגעים ההם, "לקח לי זמן לעכל את הידיעה ולהתרגל לתואר החדש. גם החברה הערבית חגגה את התואר, קיבלתי ברכות אינסופיות במדיה על סוגיה כולל מחברי כנסת ואנשי ציבור, כראשונה בחברה הבדואית לקבל דרגת פרופסור חברה".
לאורך כל דרכה האקדמית המשיכה אבו רביעה להתעמק בשורה ארוכה של מחקרים פורצי דרך: בתחילה על הנשים הבדואיות ובהמשך גם על קבוצות מוחלשות נוספות כמו נשים אתיופיות. כך למשל, מחקר גדול שלה נסב סביב החוויה של נשים יוצאות אתיופיה באקדמיה הישראלית, תוך התמקדות בחווית הגזענות הסמויה היומיומית. לאחרונה, לאור השלכות מגפת הקורונה, חקרה בשיתוף פעולה עם חברות המחלקה לחינוך את אתגרי הלמידה מרחוק של סטודנטים מקבוצות מוחלשות, כולל סטודנטים בדואים מהכפרים הבלתי מוכרים.
באוקטובר, אבו־רביעה מונתה כאמור לתפקיד סגנית נשיא לענייני גיוון והכלה באוניברסיטת בן גוריון. "כל התפקידים בתחום הזה במוסדות האקדמיה בישראל מאוישים על ידי נשים וזה מעניין - תראה מה גברים עושים ולאן הם מובילים את המלחמה באוקראינה, ולאן אנחנו מובילות. זה לא קורה סתם: נשים מסוגלות להוביל יותר מגברים תהליכים של דיבוב, הכלה ורגישות באוכלוסיות מוחלשות".
מה הייתה נקודת הפתיחה בתפקיד החדש?
"כשנכנסתי לתפקיד כל מוסדות האקדמיה בארץ עדיין היו בתהליכי התאוששות מהטלטלה של אירועי מאי 2021. המציאות המסוכסכת והמדממת חדרה לתוך האקדמיה ויצרה שבר בין יהודים לערבים. המשימה הראשונה הייתה לאחות את השברים. הקמתי פורום לטיפול במצבי משבר פוליטיים, בהשתתפות בעלי התפקידים הבכירים ביותר באוניברסיטה. הקמתי גם ועדה לטיפול בתלונות על גזענות, והתחלתי לקדם תפיסת עולם שרואה את הגיוון דרך ארבעה עקרונות יסוד: הנגשה והתמדה - פתיחת שערי האקדמיה בפני קבוצות מוחלשות; הכלה - חיזוק תחושת השייכות לקמפוס אצל אותן קבוצות מוחלשות; מיגור גזענות ואפליה; וחיזוק הדיאלוג בין קבוצות שונות, לא רק בין יהודים וערבים".
לראשונה את בתפקיד ניהולי.
"אף פעם לא ראיתי את עצמי כמנהלת. במשך זמן רב עסקתי במחקר ביקורתי, אבל עכשיו אני בצד האחר, זה ששואל את עצמו מה אני יכולה לעשות כדי שהמדיניות שאני מקדמת באוניברסיטה תצליח. השינוי הזה מאוד משמח אותי. מה ייחשב להצלחה מבחינתי? שכבר לא יהיה צורך בתפקיד הזה, כי הגיוון יהיה בדנ"א של מוסדות האקדמיה. הדרך לשם עוד ארוכה".