גירושים / צילום: Shutterstock, Elnur
בית הדין הרבני הגדול דחה את טענתה של אישה בהליכי גירושים לפיה היא זכאית למחצית מווילה שקיבל בעלה מאביו ונרשמה על שם הבעל בלבד, כיוון שהרישום נעשה רק על-מנת להתחמק מתשלום מס רכישה ומס שבח. בית הדין הרבני קבע כי לא רק שלא נמצאה ראיה לשיתוף, אלא שהחוזים בין הבעל לאביו מעידים על כוונת אי-שיתוף של האישה.
ההחלטה ניתנה בעניינו של קבלן ואיש עסקים עתיר נכסים שהיה בעלים של מגרשים בצפון ירושלים. כדי לממן את הבנייה על המגרשים, הוא פנה בשלהי שנת 2012 לבנו ולמערערת וביקש שייקחו הלוואה מהבנק. השניים נטלו הלוואה של 1.5 מיליון שקל לטובת האב, אשר פרע את כולה עם מכירת הבתים שבנה. אחת משתי וילות שנבנו ניתנה במתנה לבן ונרשמה על שמו בלבד. בהמשך נמכרה הווילה ב-4.5 מיליון שקל, ומסכום זה נפרעה ההלוואה שניטלה לטובת הבנייה.
במסגרת הליך הגירושים טענה האישה כי ה"מתנה" שנתן האב לבנו לא הייתה אלא תרגיל מס כדי לפתור את הבן ממס רכישה ולפתור את האב מתשלום מס שבח. לטענתה, על-פי הלכות השיתוף היא זכאית לפחות ממחצית הווילה. כהוכחה לכוונת שיתוף הציגה האישה את ההלוואה שנטלו לטובת הבנייה.
בית הדין הרבני האזורי בירושלים דחה את תביעתה של האישה, אשר ערערה על כך לבית הדין הרבני הגדול. בדיון הציג הבעל הסכם בינו לבין אביו, במסגרתו צוין: "המקבל מתחייב שלא להעביר את הזכויות כולן או חלקן לצד שלישי... וכן הנותן רשאי לבטל את המתנה בנסיבות של מחלוקת בין הבעל ואשתו".
"אין היגיון כלכלי"
חברי בית הדין הרבני הגדול, הדיינים הרב שלמה שפירא, הרב צבי בן-יעקב והרב דניאל אדרי, דחו את ערעורה של האישה, תוך שהם מעלים תהיות לגבי ההיגיון של טענותיה, ובהן: "איך שרשרת העסקאות מלמדת על שיתוף המערערת בדירה ברחוב [ד']? מדובר בהלוואה שנטלו הצדדים בשלהי 2012, בעוד הם מתגוררים ברחוב [ד'] כבר משנת 2010. כמו כן: מדוע ייתן להם האב מתנה, בית בשווי 4.5 מיליון שקל, בתמורה ללקיחת הלוואה בסך 1.5 מיליון שקל הנפרעת כולה מכספו כשנה ומחצה אחר-כך? משכך אין בטענה שמעלה המערערת כל היגיון כלכלי".
בפסק הדין צוין כי הוראות ההסכם מעידות על כוונת אי-שיתוף של האישה. "הדברים מלמדים למעלה מכל ספק כי לא הייתה בבית ברחוב [ד'] כוונת שיתוף, לא של האב [אלמוני] ולא של המשיב, אלא דווקא כוונת אי-שיתוף לאישה בנכס: המשיב (הבעל, א' ל"ו) לא יכול היה לשתף את אשתו בבית או ליתן לה זכויות, שכן בשעה שהיה עושה כן, היה דין המתנה להתבטל בהתאם לסעיף 3.1.4 להסכם המתנה".
עוד נקבע כי "לא מצאנו כל ראיה לכוונת שיתוף או לשיתוף כלשהו של האישה בבית, ואדרבה הדברים מלמדים כי אבי הבעל נתן את הבית לבנו בלבד והתנה עמו את אי-שיתוף אחרים בבעלות או בזכויות הבית".
עוד הוסיפו הדיינים כי "אומנם בדרך-כלל במקרים מעין אלה בית הדין דן במידת הרחמים ואינו פוסק הוצאות, אולם קשה להשתחרר מהתחושה שהמערערת גוררת הפסדים כספיים לבעל ולמשפחתו בהליכים לא הוגנים ומתוך מטרה להיאחז בבית שלא כדין. לאור האמור בית הדין מחייב את המערערת לשלם למשיב הוצאות משפט בסך 5,000 שקל".