פרופ' פייסל עזאיזה / צילום: איל יצהר
אישי: בן 64, נשוי ואב ל-4, מתגורר בדבוריה
מקצועי: נשיא המכללה האקדמית סכנין
אני: "אדם, חשוב לי להיות הוגן ורגיש לאחרים".
משפחה: "נולדתי בכפר דבוריה למרגלות הר תבור, היינו עשרה ילדים במשפחה. אמי מעולם לא הלכה לבית הספר, ואבי ז"ל סיים ארבע שנות לימוד. בבית הספר היסודי למדתי בדבוריה, ואז עברתי לתיכון יהודי בעפולה. לי הייתה הזדמנות, בעוד שלהוריי לא היו התנאים. וברגע שפרצתי את הדרך, נתתי דוגמא למשפחי ולבני הכפר שלי, שחלקם הלכו בעקבותיי".
בית הספר: "לא היה לי קל בעפולה, התחברתי יותר לעולים מרוסיה שהגיעו בעלייה הגדולה של שנות ה-70, כי גם העברית שלהם לא הייתה מספיק טובה. למזלי, בלטתי במקצועות הריאליים. היחס של התלמידים היהודים אל התלמידים הערבים היה בעייתי. כשפרצה המלחמה ב-73', רק דאגתי ממה שיקרה איתי בבית הספר מבחינה חברתית. גם מבחינת המורים: היו כאלה שהיחס שלהם היה טוב, והיו כאלה שלא. אין מה לעשות, לחברה הישראלית קשה להכיל את השונה".
אקדמיה: "מיד לאחר התיכון התחלתי תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, והמשכתי לתואר שני ודוקטורט בעבודה סוציאלית ובריאות הציבור. המעבר מהתיכון לאקדמיה היה לי טבעי, לא הרגשתי שונה. זה קשור לתיכון בעפולה, ששיפר את העברית והאנגלית שלי והעניק לי כלים".
תחילת הקריירה: "תוך כדי הלימודים, עבדתי כמורה בבית הספר היהודי ליפתא בירושלים, ובמכון אשל לחקר הזיקנה, שדרכו הקמתי בית אבות בדבוריה, אותו ניהלתי במשך שלוש שנים".
אוניברסיטת חיפה: "אחרי פוסט דוקטורט בבית הספר לכלכלה בלונדון, חזרתי לדבוריה והתחלתי קריירה של 28 שנה באוניברסיטת חיפה. טיפסתי שם בכל הסולם האקדמי: ממרצה לפרופסור מן המניין. בין היתר כיהנתי כראש בית הספר לעבודה סוציאלית, וכדיקן הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות".
אבתיסאם: "גם אשתי אשת אקדמיה, היא דוקטור להוראת מדעים ומפקחת במשרד החינוך. אנחנו פועלים מתוך פרגון הדדי, אחרת לא היינו מגיעים לאן שהגענו"
מכללת סכנין: "מ־2021 אני ראש המכללה. אנחנו מכשירים מורים למגוון מקצועות, אבל במשרד החינוך טוענים שיש עודף מורים מהמגזר הערבי. לכן
המטרה היא להתפתח למכללה כללית, שתלמד את כל המקצועות שיש בהם פוטנציאל להיקלט בשוק העבודה כמו מדעי המחשב, פסיכולוגיה, כלכלה וניהול".
מורים במגזר הערבי: "קשיי הקליטה של המורים הערבים הם בעיקר בבתי ספר יהודים. אנחנו רואים למשל מורים שיורדים מהצפון לנגב רק כדי למצוא עבודה, כי שם עדיין יש שם מחסור במורים".
האלימות בחברה הערבית: "החברה הערבית עוברת שינוי משמעותי בסולם הערכים. בעבר למשל היה כבוד למבוגרים, כיום כבר לא. כולם סובלים מהאלימות. השלטון בישראל העמיס הרבה משימות על השלטון המקומי, מבלי לספק משאבים ותקציבים בהתאם. כמעט 40% מגילאי 16 עד 23 באוכלוסייה הערבית לא עובדים ולא לומדים באקדמיה. צריך לפתח מסגרות שיעבדו עם הנושרים, שיתנו להם הכוון מקצועי וימנעו מהם להידרדר לפשע ואלימות".
גזענות: "לפעמים, בישיבות שונות שהיו בשנותיי באקדמיה, שמעתי הערות גזעניות. לא באופן ישיר אליי, אלא כלפי סיטואציות בחברה. זה הפתיע אותי - איך יכול להיות שבמגדלור של החברה הישראלית משתקפת גם גזענות? כמובן שלא שתקתי. אני מנסה להכיל ובו זמנית לשבור סטראוטיפים ולהביא את הגזען למודעות, להציג לו ראי. בחברה הישראלית יש עדיין זרעים של גזענות, ולא רק כלפי המגזר הערבי. אין מספיק רגישות למגזר החרדי ולא לפריפריה החברתית-גיאוגרפית. כשהייתי חבר במועצה להשכלה גבוהה, לחמתי את מלחמתן של קבוצות אלו".
המלצה: "לפני מספר שנים הוזמנתי לכנס באוניברסיטת פרטוריה בדרום אפריקה, וביקרתי בשכונה שבה גדל נלסון מנדלה ובביתו שהפך למוזיאון. חוויה מומלצת. גם מאוד אהבתי את הסרט ואת הביוגרפיה של מהאטמה גנדי".
בעתיד: "החלום שלי הוא להיות שר החינוך במדינת ישראל, ולהשפיע על עיצוב החברה הישראלית למען ילדינו ונכדינו".