אילו פעולות כדאי לבצע לפני סיום שנת המס? / צילום: Shutterstock
הכותב הוא מנהל אקדמי, מרכז אדוה
מלחמות תופסות בדרך כלל את כל הכותרות, אז המסך כבר לא מקרין לנו תמונות וסיפורים מיום האתמול. סיפורי הקורונה, למשל.
לצורך העניין אנו נדרשים להתאמץ מעט ולחזור לרגע אל המגיפה ואל המשבר הכלכלי-חברתי שהיא יצרה: העסקים שנסגרו, העובדות והעובדים שפוטרו, הממשלה שהגדילה את חובה כדי לסייע לנזקקים, בתי חולים שאימצו את כל משאביהם על מנת לספק טיפול ראוי, מערכות השירותים החברתיים כולן שרזו מאוד תחת מדיניות רבת-שנים של צמצום תקציבי.
ובתוך כל זה, מתברר כי בעלי ההון דווקא נהנו מגידול יוצא דופן בהונם.
כך למשל, לפי נתונים שפרסם ארגון אוקספם, העושר של עשרת האנשים העשירים בעולם, אשר בשנה שקדמה למגיפה עמד על 700 מיליארד דולר, הכפיל את עצמו וב-2022 הוא עמד על 1.5 טריליון דולר.
בישראל אמנם אין נתונים זהים על עושר, אבל המגמה הייתה דומה: נתונים שפורסמו בעיתונות לאחרונה מעלים כי הונם של 500 עשירי ישראל עלה בין 2020 ל-2021 ב-32%.
ולא רק עשירי ישראל. בנק ישראל מפרסם נתונים על "הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור": מניות, אג"חים, הפקדות ועו"ש ועוד. הבנק לא מספר כיצד מתפלגים הנכסים הפיננסיים בין העשירונים והקבוצות השונות, אבל ברור שרוב הכסף נמצא בחשבונות של העשירונים הגבוהים ובמיוחד המאונים הגבוהים. ועל כן נכון יותר להזיז את הגרשיים ולומר הנכסים הפיננסיים שבידי "הציבור" ולא "הנכסים הפיננסיים שבידי הציבור". ובכן, סך הנכסים הפיננסיים שבידי "הציבור" גדל גם הוא בתקופת הקורונה, ב-8.5%.
עכשיו מגיע תור השאלה התמימה: האם אפשר שהתעשרות זאת תעזור לכולנו ולא רק לקומץ מבינינו?
ברור שאפשר. ההתעשרות של עשירי ישראל עשויה הייתה לחלחל לכלל האוכלוסייה, אילו גדלו הכנסות המדינה ממסים בקצב דומה לזה של הגידול בנכסים הפיננסיים, ובכך היו מאפשרים למדינה להשקיע בשירותים שהיא מעניקה לכלל האזרחים. בעניין זה, הנתונים אינם מעודדים: בשנים 2015-2020, בעוד שהנכסים הפיננסיים שבידי הציבור גדלו ב-31.6%, הכנסות המדינה ממיסוי גדלו רק ב-14.5%. וחשוב לציין כי הגידול בהכנסות המדינה ממסים ב-2021 נחשב לחריג.
אם אנו רוצים במערכת שירותים מדינתיים חזקה, נדיבה ושוויונית יותר, אנו צריכים להעניק למדינה מימון גבוה יותר. מדיניות פיסקלית קפוצת-יד היא אמנם תופעה כלל עולמית בעשורים האחרונים, אלא שהמקרה הישראלי חמור במיוחד - ההוצאה הציבורית החברתית בישראל, כשיעור מתוך התמ"ג, נמוכה משמעותית מן הממוצע במדינות ה-OECD גם בימים כתיקונם. זה משקף בין היתר את ההבדל במדיניות המיסוי: בארצות ה-OECD, ההכנסה הממוצעת ממיסוי מהווה 33.5% מהתמ"ג; בישראל, הנתון המקביל הוא 29.7%.
אפשר לנסח זאת גם כך: אם אנו רוצים רמת שירותים מדינתיים אירופית, אנחנו צריכים גם רמת מיסוי אירופית.