גירושים / צילום: Shutterstock, Elnur
הכותב הוא עורך דין העוסק בדיני משפחה
בשנת 2016 נכנס לתוקף "חוק להסדר התדיינויות במשפחה. חוק המהו"ת: (פגישות מידע, הערכה ותיאום)". לפי תקנותיו נקבע כי בני זוג שמבקשים להתגרש, יצטרכו לעבור הליך של גישור חובה בטרם יגישו תביעותיהם לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני.
החוק נועד לאפשר לבני זוג להתגרש, מבלי להיאבק בבתי משפט ומבלי להיסחף למאבקים משפטיים קשים וארוכים. מאבקים שלא ניתן לדעת מראש את תוצאתם, והעלולים לפגוע גם בילדי בני הזוג.
החוק מחייב לפנות להליך ליישוב סכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט, לפני שיוגשו כתבי טענות על-ידי בני הזוג, שהם לרוב הורים לילדים משותפים.
מטרת התהליך ביחידת הסיוע היא ליצור עבור הצדדים הזדמנות ל"פסק-זמן", במהלכו הם יקבלו מידע שיסייע להם לגבש החלטה משותפת לגבי הדרך המתאימה ביותר עבור משפחתם לפתור את הסכסוך.
ממחקר שנערך במשרד הרווחה, 3 שנים מאז יישום החוק, באשר למאפייני הסכסוך במשפחות, עולה כי ב-78% מהמשפחות - ילדים היו במוקד הסכסוך. נוסף על כך, המחקר מצביע על עוצמה גבוהה מאוד של סכסוך ב-68% מן המשפחות ועל שיעורים גבוהים של אלימות אינטימית. כמחצית מן המשפחות דיווחו כי לא הגישו תביעה משפטית בתום הליך המהו"ת. שלושה חודשים לאחר מפגשי המהו"ת, ב-58% מן המשפחות הסכסוך המשפטי כבר הסתיים.
לכאורה, הנתונים מצביעים על הצלחת החקיקה, אלא שמאז אותו מחקר עברו 3 שנים נוספות, ומחקר נוסף לא נעשה או לפחות לא פורסם - להערכתנו, לא בכדי.
מציפים את בית המשפט
בשנים האחרונות אנו עדים להתעצמותה של תופעה שבה מתדיינים לא מסתפקים בפתיחת תיק גירושים, ובעת הגשת הבקשה לגירושים בבית המשפט וטרם ישיבת מהו"ת, מציפים את בית המשפט בעשרות עמודים, וזאת במסגרת של בקשת סעד זמני.
נזכיר כי סעד זמני דחוף יינתן במקרה של נסיבות יוצאות דופן כמו בריחה מהארץ. אלמלא כן, אין שום סיבה להיעתר לבקשה.
אז אם הסיכוי לקבלת סעד דחוף נמוך, מה יכולה להיות הסיבה?
נדמה כי עורכי הדין הטמיעו טקטיקה שמטרתה להיות זה שמכה ראשון. להערכתם, אם הם יהיו הראשונים לטפטף את טענות הצד שיוזם את פתיחת התיק, אותו צד ישיג קדימות, מאחר שטענותיו ייקראו בעיון על-ידי בית המשפט, וזה יושפע מהן לפחות ביחס לבקשה לקבלת סעד. בעינינו ניסיון נואל זה - קדימון שמטרתו לייצר רעשי רקע ו/או להשפיע על בית המשפט - עומד בסתירה חמורה, בולטת, הראויה לגינוי, להוראות ולמטרות החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה.
במרבית המקרים לא מדובר בבקשות שראויות לקבלת סעד דחוף, כמו למשל בקשה להסדרי ראייה שנועדה לא לטובת הקטינים, אלא במגמה לפאר, לתאר ולהרחיב (שלא על דרך האמת) עניינים כספיים לתועלת אותו מבקש/ת.
המחשבה "להכניס מכת פתיחה" ו/או לזעזע את הצד השני ו/או להרשים את בית המשפט, עלולה להיות כחרב פיפיות, שכן ברור שלא למטרה זו התאפשר לעתור לסעד דחוף במסגרת בקשה ליישוב סכסוך. במקרים כגון זה מרחיק בעל הדין בוודאות את אפשרות יישוב הסכסוך בדרכי נועם, כפי שהודגש בדברי ההסבר להצעת חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה.
לצד ההגזמה והניצול המזיק של הפלטפורמה המוענקת לבעלי הדין בגדרה של בקשה ליישוב סכסוך, יש גם מקום לשקול את משך הזמן שיחלוף עד להתערבות השיפוטית ובעיקר את מידת הנחיצות לאותה התערבות שיפוטית ואת השלכותיה על אפשרות הגישור וללא "מנצחים-מנוצחים".
לטעמנו, הגיעה העת שבית המשפט "יאמר את דברו" אודות סוג בקשות שכאלה על רקע בקשה ליישוב סכסוך, טרם מפגש ובאופן מנכר ורע המסכל בעליל אפשרות לגישור. בנוסף, לטעמנו יש מקום לתיקון נוסף בחקיקה בהתייחס לסעד דחוף, שהגברת השימוש בו מרוקן מתוכן את מפגשי המהו"ת.