עולים חדשים נוחתים מאוקראינה / צילום: סיוון שחור, לע''מ
הכותב הוא מנכ"ל ערוץ 9
למעלה ממיליון עולים ועולות הגיעו בין 1990 ל-2014 ממדינות ברית המועצות לשעבר. 90% מהם הגיעו במהלך השנתיים הראשונות וגם אני, אז נער בן 14, ביניהם, חלק ממשפחה של ארבע נפשות, עם אח קטן ושני הורים - אמא, רואת חשבון מצליחה, ואבא, מורה מוערך למוסיקה. בנתב"ג היה אז טרמינל אחד, ישראל לא הייתה מעצמת הייטק, מגדלים לא היו יותר מדי ובכל זאת, הנה אנחנו פה, מגשימים את החלום הציוני. מוכנים לקחת כמעט כל מה שיבוא, מבקשים הזדמנות, מקווים להתחיל מחדש, מוכנים לוותר, העיקר "ישראל".
הוויתור היה די גדול. מהנדסים בעלי ניסיון הפכו כהרף עין למנקי רחובות, בניינים וחדרי מדרגות. דוקטורים באקדמיה מצאו עצמם עובדים בשתילה וגננות. לצורך הדוגמא, אבא שלי, כאמור מורה למוסיקה, הפך לגנן בפארק הירקון, בעוד אימי, אותה רואת חשבון מצליחה במקצועה, התפרנסה בתחילת הדרך מעבודות ניקיון.
קושי אדיר
כל עבודה מכבדת את בעליה, זה נכון. יחד עם זאת, דמיינו לכם את הקושי בהסתגלות לשפה חדשה, נוף חדש, תרבות אחרת, בעוד אתה חי את הפער העצום הזה בדימוי העצמי, בכל רבדי החיים. המדינה, נתפסה לא מוכנה, הדור היה מאוד לא מפונק ורבים ורבות ממנו פשוט התפספסו. אם שבו למקצועם המקורי זה לקח שנים לא מעטות. הורי, למשל, כן הגשימו את עצמם לאחר כמה שנים של ויתור עצמי למען ילדיהם, אבל רבים אחרים פשוט השאירו את הפוטנציאל והחלומות מאחור.
ולמרות זאת, למרות קשיי הקליטה, חוסר ההיערכות מצד המדינה, העדר אמפתיה וסבלנות של רבים ורבות באוכלוסייה - ההשפעה העצומה של גל העלייה הזה, "המפוספס", על הכלכלה הישראלית, באה מהר מאוד לידי ביטוי: כך למשל, כבר בתחילת גל העלייה, בשנת 1990, גדלה הצריכה הפרטית בישראל ב-6%, עד לשיא של 9.5% (!) בשנת 1994. והצמיחה? בהתאם. בעוד שבין השנים 1988-1989 עמד שיעור הצמיחה הרבעוני על 1.6%, בין השנים 1991-1995 הוא עלה ל-7.5% (!). גם הצמיחה הציבורית כמובן גדלה. הכניסה המאסיבית של העולים הביאה את הממשלה לפעול בצורה אקטיבית ותוך שנה, גדלה ההשקעה בבניית בנייני דירות בשיעור עצום של 75%. והתעסוקה? בתוך 5 שנים מתחילת העלייה הגדולה, ירד שיעור האבטלה במשק ל-6.8%, לעומת 9% בתחילתה, כולל תוספת של 507 אלף מקומות עבודה ש-275 אלף מתוכם, אגב, היו מקומות עבודה לוותיקים. בעיני, זהו הסיפור של גל העלייה הזה: נתנו לנו לימון (ותודה על זה!) ועשינו ממנו לימונדה.
ראוי שנכיר
את הנתונים שציינתי, ראוי שכל אחד מאיתנו יכיר. כל שר ושרה בממשלה, כל מנכ"ל ומנכ"לית, מנהיגים ומנהיגות עסקיים, יזמים ויזמות. תאגידים, חברות, אזרחים ואזרחיות. בעקבות המלחמה בין רוסיה לאוקראינה הגיעו לישראל בשבועות אחרונים כ-10 אלף עולים ועלות חדשים, המייצרים אימפקט על הכלכלה הישראלית, עם עלייה בביקוש לנדל"ן, הוצאות על שירותים, ביקוש לרכבים, מוצרי חשמל ועוד.
וזה רק קדימון: הצפי הוא שבסופו של דבר, יעלו לישראל מאוקראינה ורוסיה כ-100 אלף עולים ועולות. עיר בגודל בינוני. הפעם, רבים מהם מגיעים עם כסף וממון, לנכסים שלהם יש ערך רב, וטווח הנשימה שלהם גדול יותר. מהנדסים יישארו מהנדסים, הייטקיסטים לא יתפשרו על המקצוע, ופערי שכר בין ה"עולה" ל"ישראלי" לא ישתוללו. דור העלייה הזה רוצה לחיות טוב, ואם ישראל תשכיל לפעול, כולנו נוכל להרוויח מזה. מספיק שנסתכל שוב על נתוני העלייה הראשונה, המתפשרת והמפוספסת, ונראה איזה "בוסט אדיר" קיבלנו - וזה, כאשר בכלל לא היינו מוכנים.
הפעם, זה תלוי בנו. לשמחתנו, מדינת ישראל מוכנה יותר, העולים והעולות מבוססים יותר ואנחנו מודעים יותר. לכן, אם כל אחד ואחת מאיתנו יידע "לחבק" את אותם אחים ואחיות - גברים, נשים וילדים, אשר בורחים מן התופת - כולנו, כמדינה וכחברה, נהנה מהפירות. אם רק נדע להפגין סולידריות, אמפתיה וסובלנות, נראה בתוך זמן קצר צמיחה כלכלית מהירה, יותר התחלות בנייה, כוח קניה גדול וחזק יותר, כוח עבודה איכותי ומיומן ופוטנציאל השפעה חוצה-סקטורים. בנוסף, את הפירות, נוכל לראות דיי מהר גם בכיס שלנו. אז כן, יש לנו אינטרס, יש לנו סיבה טובה. אבל אל תשכחו - יש לנו גם חובה. בסופו של דבר, כולנו, אנחנו או אבותינו, היינו פעם עולים והגשמנו את החלום הציוני. עכשיו זהו התפקיד שלנו לזכור זאת, ללמוד מזה, להפיק לקחים ולעשות את זה נכון. בשבילם ובשבילנו.