אלדד קובלנץ, רם בלינקוב ומאיר שפיגלר / צילום: יונתן בלום, איל יצהר, יוסי זמיר
יקי ודמני ניצח בקרב, והפסיד במערכה. כשאיציק אברכהן, מנכ"ל שופרסל ומי שחתום על הפיכת הרשת לאימפריה קמעונאית בעשור האחרון, הודיע בתחילת השנה על פרישה מפתיעה, היה ברור שמדובר בניצחון של יו"ר הרשת ודמני, שסוגר בסה"כ שנה וחצי בתפקיד ולא הסתדר עם המנכ"ל הדומיננטי מתחתיו. רק שאז, פחות משבועיים מאז פרש אברכהן רשמית מהחברה, נאלץ השבוע ודמני להניח את המפתחות. כשברקע מאבקי שליטה בשופרסל, ואחרי שנציגי הגופים המוסדיים שמעו מיותר ויותר אנשים בשוק שהיו צריכים להיאבק על השארת המנכ"ל, ייתכן מאוד שהליכתו של ודמני סוללת את הדרך חזרה של המנכ"ל המוערך, אולי במקומו של ודמני עצמו כיו"ר החברה.
במקרה או שלא, הגוף המוסדי שמחזיק בנתח הגדול ביותר משופרסל (12%) היא חברת הביטוח מגדל. אותה מגדל הדיחה באפריל 2020 את היו"ר הדומיננטי ניר גלעד. שנה וחצי קודם לכן, התפטר עודד שריג מתפקידו כיו"ר מגדל, לאחר שרמז על התערבות יתר של בעל השליטה, שלמה אליהו, ועל רקע חיכוכים סביב בחירת מנכ"לים לחברה. מאז לא היו הרבה ימים של שקט בחברת הביטוח הענקית (למשל התפטרות המנכ"ל יפתח רון-טל בדצמבר האחרון), שבעיקר חשפו אותנו למתח בין בעלי השליטה, יו"ר הדירקטוריון והמנכ"ל עצמו.
כרוניקה של מאבקי כוח
חוק החברות הגדיר והפריד כבר לפני כ-20 שנה בין תפקידי היו"ר והמנכ"ל. הראשון מתווה מדיניות ומפקח על ביצועי המנכ"ל, שמצדו אמור להתעסק בניהול השוטף של החברה. אם יש כימיה, ברור ש"טובים השניים מן האחד" ועדיף ששני מנהיגים ישבו בקוקפיט של החברה. אבל אם אין כימיה, אותם שניים עסוקים בעיקר במאמץ להוריד זה את זה מהכסא, לא פעם על חשבון היעדים של החברה כולה. הניצחון מובטח על פי רוב ליו"ר, מעצם הגדרת התפקיד, אבל לא בטוח שזה אכן משרת את בעלי המניות, את העובדים ואת לקוחות החברה.
הצרה הגדולה היא כמובן במגזר הציבורי, שם בעלי המניות הם הציבור האדיש והדירקטוריון מורכב לא פעם ממקורבים שבעיקר רוצים שקט.
בימים הקרובים צפויה למשל מועצת תאגיד השידור הציבורי לערוך שימוע למנכ"ל אלדד קובלנץ, האיש שהקים את השידור הציבורי מחדש וניהל אותו בהצלחה ניכרת בחמש השנים האחרונות. הסיבה המרכזית היא חוסר הכימיה (בלשון המעטה) עם היו"ר, גיל עומר. גם רם בלינקוב, מנכ"ל האוצר, מכיר מקרוב את היחסים הטעונים הללו. כשהיה יו"ר נת"ע טרי הוא עלה על מסלול התנגשות מול המנכ"ל הדומיננטי יהודה בר־און, שנאלץ לפרוש וללכת הביתה. את המחיר משלמים כולנו - בעיכובים שהיו ועוד יהיו בקווים השונים של הרכבת הקלה עליה אחראית נת"ע. אותו בלינקוב מרגיש בעצמו בשנה האחרונה כמה קשה לכהן כמנכ"ל עם יו"ר דומיננטי מלמעלה, במקרה הנוכחי שר האוצר ליברמן, שהנחית עליו לא מעט תוכניות, החלטות ומנויים בין לילה.
ואגב ליברמן, באוקטובר 2016 החליט למשל דירקטוריון קק"ל להעמיד לשימוע לפני פיטורים את מנכ"ל הקרן מאיר שפיגלר. בסופו של דבר, היו"ר דני עטר יצא כשידו על העליונה. שפיגלר- המנכ"ל שניסה לנקות את האורוות בגוף האנכרוניסטי - בחר להניח את המפתחות ולפרוש.
צחוק הגורל, ובשנת 2022 מנסה שוב אותו שפיגלר, שמסיים חמש שנות כהונה מוצלחות למדי בראשות המוסד לביטוח לאומי, להתמנות למנכ"ל חברת חשמל, בדרך עוקפת יו"ר דירקטוריון החברה. לאחרונה נבחר יו"ר לחברה, דב בהרב, אולם שר האוצר ליברמן טרם חתם על המינוי (של שרת האנרגיה, קארין אלהרר) והוא מקדם במרץ את בחירת שפיגלר למנכ"ל. צריך הרבה נאיביות כדי להאמין שהשידוך הכפוי הזה, חתונה ממבט ראשון של יו"ר ומנכ"ל, יוכל לעבוד בחיים עצמם. על אחת כמה וכמה בחברה עמוסה אתגרים וחיכוכים כמו חברת חשמל.
אולי הגיע הזמן שהרגולטור יתערב
אולי הגיעה השעה שהרגולטור והשוק יגדירו מחדש את יחסי הכוחות, את הסמכויות ואת החומות בין היו"ר למנכ"ל. פשוט זה לא יהיה אף פעם. אולי זה גם זמן טוב להיזכר בסאגה שאילצה לפני 9 שנים את איל ולדמן למחוק את החברה שלו, מלנוקס, מהבורסה בתל אביב. ולדמן בעיקר סירב להפריד בין תפקיד היו"ר והמנכ"ל (שני כובעים שהוא עצמו חבש). בדיעבד, המפסידים העיקריים היו המשקיעים בת"א, שלא נהנו מהמכירה של מלאנוקס לאינבידיה ב־6.9 מיליארד דולר.