סופרמרקט. מה שדרוש זה קודם כל נתונים / צילום: Shutterstock, 89stocker
הכותב הוא ד"ר לכלכלה ושימש בעבר ככלכלן הראשי של רשות התחרות וכממלא-מקום הממונה
סוגיית יוקר המחיה מככבת בשיח הציבורי מזה זמן רב. התבנית הטיפוסית של הבעת דעה בעניין היא בדרך-כלל כזאת: "לפי נתוני ה-OECD, ישראל יקרה ב-X אחוז מממוצע המדינות המפותחות. הסיבה לכך היא בעיקר [כזאת וכזאת], לכן מה שצריך לעשות הוא [כך וכך]". הסיבות המוצעות משתנות מדובר לדובר, וכמובן שאנשים נוטים למצוא אשמים ופתרונות שמתאימים להם אידאולוגית ופוליטית. והפתרונות המוצעים בדרך-כלל מאוד כלליים ולא מתעמקים יתר על המידה בשאלות של יישומיות כלכלית ופוליטית.
ככלל, מהצד הכלכלי-שמאלי יש עוינות בסיסית כלפי חברות גדולות וסלחנות כלפי רגולציה ממשלתית, אז מאשימים את המונופולים ואת הטייקונים או סתם חברות גדולות ביוקר המחיה, ושולחים את הרגולטורים "להילחם" בהם. ומהצד הכלכלי-ימני יש יותר סימפטיה למגזר הפרטי ופחות לרגולציה ממשלתית, אז מאשימים את המיסוי את ורגולציית היתר, ושולחים את הממשלה להוריד את נטל הרגולציה. אבל איך נלחמים במונופולים ומורידים רגולציה? הפירוט הזה בדרך-כלל חסר או לוקה בכלליות יתר ואפילו בנאיביות.
סתירה בין גישות
לעתים יש סתירות ברורות בין שתי הגישות הנ"ל. למשל, אלה שמאמינים שהאשמה היא בחברות הגדולות יתנגד לניסיונות להורדת רגולציה וחסמי יבוא, כי לדעתם ממילא החברות הגדולות יהיו המרוויחות היחידות: הן רק יגדילו את רווחיהן ולא יעבירו כלום מזה ללקוחות - אז למה לטרוח? למשל, למה לפתוח את המשק ליבוא חקלאי אם ממילא כל הרווחים נמצאים אצל רשתות השיווק, שרק יקנו בפחות ולא יורידו מחירים לצרכן? ומי שמאמין שהאשמה היא ברגולציה העודפת יראה כל ניסיון למדיניות יותר אגרסיבית לריסון חברות גדולות כהכבדה נוספת ברגולציה שרק תעלה עוד יותר את המחירים: אם יקשו על חברות גדולות, הן יעבירו לצרכנים את עלויות הרגולציה הנוספות, ולחברות קטנות לא יהיה תמריץ או יכולת לגדול ולהתייעל.
ויש נטייה לכולם להתמקד איפה שהם מבינים הכי פחות, כי זה הכי קל. למשל: "שרשות התחרות תוריד את הריכוזיות במזון, ואז המחירים ירדו". נשמע אידאלי. אבל מה זו ריכוזיות בהקשר זה? כמה ריכוזיות רלוונטית באמת יש? דרך איזה מנגנון היא מעלה מחירים? כמה היא מעלה מחירים? איזה כלים חוקיים יש להורדת ריכוזיות? איך עושים את זה בלי לפגוע ביעילות של חברות? שמישהו אחר כבר ידאג לכל הפרטים הללו.
כל זה משאיר אותנו עם שיח חירשים וקיפאון כמעט מוחלט. וזה לא מפתיע: אין נתונים מקיפים לגבי מרכיבי יוקר המחיה, ובכל חלל שנוצר מהיעדר מידע אמין נשאבת פנימה אידאולוגיה. וכאמור, מול כל אידאולוגיה יש אידאולוגיית נגד, וזה מתכון בדוק לשיתוק או לצעדים קצרי-טווח שמטרתם היחידה היא להרגיע את ציבור הבוחרים עד לסבב הבחירות הבא.
להביט בנתונים
אז מה שדרוש זה קודם כל נתונים: הבנה של מרכיבי העלות הנוספים בישראל לעומת מדינות אחרות. או במילים פשוטות: לאיפה הכסף שלנו באמת הולך? באופן מפתיע, מסתבר כי חוץ ממידע אנקדוטי, אף אחד לא באמת יודע ממה מורכבות העלויות של רוב המוצרים והשירותים שאנחנו צורכים. רק אחרי שיהיו נתונים ברורים בעניין, יהיה אפשר להתמקד בדרך הטיפול בבעיה בצורה יותר מדעית ופחות אידאולוגית. הורדת רגולציה או הורדת ריכוזיות הן משימות קשות ביותר, אז לפחות שנדע איפה להשקיע את המאמצים, ושיהיה בסיס איתן להשיב לכל מי שרפורמה מסוימת לא מתאימה לו אידאולוגית או פוליטית.
שיהיה ברור - בדיקת גורמי יוקר המחיה תהיה כשלעצמה מורכבת ועתירת משאבים. ייתכן כי אין כרגע אף גוף בממשלה שיכול לקחת את זה על עצמו לבד. לכן יש צורך בהקמת ועדה עם סמכויות חוקיות (בעיקר היכולת לדרוש נתונים מכל חברה שפועלת בישראל) ועם משאבים מספיקים, שתיעזר בגורמי מקצוע מתוך ומחוץ לשרות הציבורי.
נכון שהיו כבר כמה וכמה ועדות ממשלתיות בנושאי יוקר המחיה, אבל הנטייה של ועדות כאלה היא להתמקד פחות במדידה ויותר בהמלצות מדיניות - זה הרבה יותר קל ומעניין. לכן, הוועדה שאני מציע צריכה לעסוק אך ורק במדידה - לדגום מספר מוצרים ולעשות ניתוח חשבונאי-כלכלי מפורט של מבנה העלויות שלהן. אולי זה קצת משעמם, אבל זה צעד ראשון הכרחי.