מתוך הסרט ''אגדת חורבן''. ציור: דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט / צילום: כאן 11 מתוך אגדת חורבן
כמה זמן עם צריך לשבת על אדמתו כדי שגם אויביו יכירו בקביעותו? כמה זמן צריכה מדינה להתקיים כדי שגם אויביה יכירו בלגיטימיות של נוכחותה? רוב הארצות אינן מתחבטות בשאלות כאלה, לא לרגל עתיקותן (רוב הארצות עלי אדמות לא היו קיימות לפני 200 שנה) אלא מפני שרוב הסכסוכים בין מדינות אינם קיומיים, אלא לכל היותר טריטוריאליים. מעט מאוד סכסוכים כרוכים בערעור על עצם זכותו של אחד הצדדים להוסיף ולהתקיים.
זה השתנה כמובן בחודשים האחרונים באוקראינה. רוסיה יצאה למלחמה בשם ערעורה המפורש על עצם זכותה של אוקראינה להתקיים כמדינה עצמאית. היא רואה בה יציר מלאכותי, ללא בסיס היסטורי. העובדה שהיא קיימת זה 30 שנה אינה מספיקה. נשיא רוסיה ועושי דברו מדברים בשם מנדט בן אלף שנה.
ההיגיון הזה מהלך עכשיו אימים על מדינות נוספות בהישג ידה של רוסיה. שלוש המדינות הבאלטיות הקטנות היו קיימות בתור שכאלה רק 20 שנה, כאשר סטאלין פלש, כבש, סיפח, דיכא ומחק אותן מן המפה, ב-1940. הן חזרו ונולדו יחד עם אוקראינה, בסוף 1991. האם 20 השנה של הפעם הראשונה ו-30 השנה של הפעם השנייה מספיקות להן כדי לעמוד על זכותן להתקיים?
ומה על גיאורגיה, שחדלה להתקיים כמדינה עצמאית (או בעצם כשתי מדינות עצמאיות) בשלהי המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19? היא, או הן, אמנם היו קיימות עוד מימי הביניים המוקדמים, אבל האם זה מספיק תחת כנפיה התובעניות של רוסיה? ומה על מולדובה הקטנה והחלשה, הנמצאת עכשיו על הכוונת?
שורשים, רשיונות ולקחים
אינני חושב שאלה שאלות בעלמא. והן בוודאי אינן שאלות בעלמא במזרח התיכון. מדינת ישראל נכנסת השבוע אל שנתה ה-75, וזה מאורע המצדיק גאווה ופליאה. היא קמה ונהייתה, ונשארה בחיים, ושגשגה, אגב קריאת תיגר בלתי פוסקת על הגיאוגרפיה ועל ההיסטוריה. הרבה מאוד משקיפים מלומדים ולא זדוניים (או על כל פנים לא זדוניים בהכרח) הניחו שהיא לא תאריך ימים. הם ייסדו את הנחתם על סיבות כבדות משקל.
אויביה ייחסו לה את תכונותיה של ממלכת ירושלים הצלבנית, אשר נוסדה ב-1099 וקרסה 88 שנה אחר כך. היא נפלה בקרב אחד ויחיד. היסטוריונים ערביים חזו אותו הסוף עצמו לישראל. הציפייה הצלבנית נטבעה במעמקי ההיסטוריוגרפיה הפלסטינית, לרעת יכולתם של הפלסטינים להסתגל למציאות, שהם לא היו חייבים להיות קורבנותיה הנצחיים.
הציפייה הצלבנית תלויה ועומדת. ישראל רחוקה כדי 13 שנה מגילה של ממלכת ירושלים בפרוש קרב חיטין, ב-1187. השייח' הרע מביירות ופטרוניו בטהראן מוסיפים להאמין במלאכותיותה של ישראל ובשבריריותה. הם מאמינים שחיטין ממשמשת ובאה, אולי אפילו על אותן הגבעות עצמן.
אין לנו כאן המקום לדון בכל ההבדלים בין מדינת הצלבנים למדינת הציונים. אני חושב שדי להצביע על הדמוגרפיה. הרעיון הצלבני גרם התרגשות ניכרת בעולם הנוצרי של זמנם, אבל קשיים פיזיים ופוליטיים עמדו לו לרועץ. הצלבנים לא הצליחו למשוך די מתיישבים נוצריים כדי לאכלס את השטחים שכבשו. גם לאחר נצחונם, הארץ לא הייתה להם. מדינת היהודים, לעומת זאת, שוקקת עתודות דמוגרפיות.
שני מלכים ומלכה אחת
תוחלת חייה של המדינה הצלבנית הראשונה בארץ ישראל אינה המשוכה הפסיכולוגית היחידה. ישראל כבר שברה ללא קושי את השיא הקודם. המדינה הריבונית האחרונה בארץ ישראל לפני הצלבנים, זו של החשמונאים, התקיימה קצת יותר מ-50 שנה (במלוא עצמאיותה, תחת שני מלכים ומלכה אחת).
היא מצדיקה מידה מוגבלת של נוסטלגיה. היא הייתה מפורדת ומפולגת, התנהלו בה מלחמות אזרחים עקובות מדם, וזרים התערבו מעשה שגרה בפוליטיקה שלה. ההרגל המגונה הזה הוביל שני אחים יריבים אל פתחו של הגנרל הרומאי פומפיי, כדי לבקש שיכריע ביניהם. הוא בהחלט הכריע: לטובת הפיכתה של ממלכת יהודה לשטח חסות רומאי.
אין צריך לומר שבמאה הראשונה לפני הספירה לא היו מדינות לאום. זו המצאה של המאה ה-19. יהודה החשמונאית הייתה מדינה רבת-לאומים. לא-יהודים שלטו ברוב עריה הגדולות. שתי לשונותיה העיקריות היו ארמית ויוונית. אליעזר בן יהודה אמנם טען שהעברית חדלה להיות לשון דיבור בתחילת המאה הרביעית, אבל מעטים דיברו בה בחיי היום-יום עוד בימי החשמונאים.
קשה אפוא לראות במדינת ישראל יורשת ישירה של מדינת אלכסנדר ינאי ומלכתו שלומציון, אבל אנחנו הרי איננו חדלים לחפש שורשים, רישיונות טריטוריאליים ולקחים. ראש הממשלה מציע להפיק לקחים מן הפילוג המר בירושלים בזמן המרד נגד הרומאים. אני חושב שהפילוג במדינת החשמונאים מזמן לקחים הרבה יותר רציניים
בניגוד למרד של שנת 67, שהיה מחוסר כל סיכוי, מדינת החשמונאים עמדה על מכונה, והיו לה גבולות ויחסי חוץ וביורוקרטיה ממשלתית. הפילוג לא היה הסיבה היחידה לנפילתה, אבל היה סיבה חשובה; ואי הבנה טראגית של המציאות הבין-לאומית הייתה סיבה חשובה נוספת. את שתי התכונות האלה אפשר לייחס גם למדינת היהודים הנוכחית.
האזהרה מפני תוצאות הפילוג שזורה שתי וערב בהיסטוריה היהודית, האמיתית או המיתית. שתי המדינות היהודיות היחידות ששלטו בכל ארץ ישראל, או ברובה, נקרעו לגזרים מבית (כולל ממלכת דויד ושלמה, לפחות בנרטיב המקראי). ההנחה שרוב פרלמנטרי של מושב אחד, לכאן או לכאן, יציל את מדינת הלאום, או לחלופין יחריב אותה, מצריכה הפרכה שיטתית. דרושה סדרת חינוך בהיסטוריה חשמונאית, וקצת צלבנית, עם אפילוג אוקראיני.