תא''ל (במיל') גל הירש / צילום: יח''צ
הכותב הוא הסנגור הצבאי הראשי לשעבר
מספר ימים עברו מאז ששודר בערוץ רשת 13 התחקיר בעניינו של תא"ל (מיל') גל הירש, והסערה לגביו מסרבת לשכוך - וטוב שכך. הסרט, שניתן להצמיד לו את המילים "עוכר שלווה", מציג תמונה מבהילה של התנהלות המשטרה והפרקליטות - טקטיקות חקירה פסולות, חקירה בריונית, ניסיון לשבירת רוח הנחקר גם בהדלפות מגמתיות לתקשורת ועוד. ומעל הכול מרחפות העננה והטענה לרתימת ההליך הפלילי לצורך "סיכול מינוי" מחמת אג'נדה של "שומרי הסף", כשלצורך אותו סיכול היו כמעט כל האמצעים כשרים - בעיני מבצעיהם.
קשה לחלוק על כך שהמשטרה והפרקליטות, שמתמודדות עם ירידה מתמידה באמון הציבור, יצאו חבוטות מהסרט כשנותר הרבה יותר מטעם רע בפה, בלשון המעטה, לאור מה שהוקרן על המסך.
תגובה לקויה
מנגד, עומדת תגובת והפרקליטות, שהקורא אותה עשוי לחשוב שהיא נכתבה ביחס לסרט אחר מזה ששודר. הפרקליטות שיגרה תגובה, אולי לא מפתיעה בניסוחה, שהסרט הוא "חד-צדדי ומגמתי", ושיש בו כדי לגרום ל"הטעיית הציבור". מי שביקש להבין מה בדיוק מטעה בסרט לשיטת הפרקליטות, יכול היה לקרוא את ההבהרות הנוספות שהוצאו מטעמה, שלא נכללו בסרט.
והמעיין באותן הבהרות ימצא עצמו נבוך. למי להאמין? האם לדוברים הרבים שבסרט - רובם פרקליטיו וחבריו של הירש - או שמא לפרקליטות, שלמול כל טענה מבקשת להציב את מה שהיא מכנה "עובדות האמת"?
הצופה הביקורתי בסרט, זה שלא מגיע עם פוזיציה מוקדמת או עם הנחת המבוקש, יתקשה לבור את המוץ מהבר ולהגיע למסקנה ברורה במחלוקת שבין הניצים לגבי העובדות. לא רק שיתקשה - הוא בעצם גם לא יוכל. הרי מדובר בים של עדויות ופרטים, שכמובן רק מיעוטם נחשף לצופים בסרט.
נשארה ניצבת טענת הפרקליטות, כאילו כל טענות ההגנה מקומן "להתברר במקום הראוי לכך - במסגרת ההליך השיפוטי". זו טענה כביכול הגיונית, אבל למעשה התגובה האוטומטית והשבלונית הזו של הפרקליטות היא חלק מהבעיה.
ידועה המימרה שכוח משחית, ושכוח מוחלט משחית לחלוטין. ידוע גם שהיעדרה של ביקורת הוא מתכונת בטוחה לכשלים. כמובן אין לומר שהפרקליטות מושחתת, חלילה. נכון גם שאין לומר שכוחה מוחלט או שאין כל ביקורת לגביה. אך מה שניתן לומר, וחובה לומר, הוא שכוחה עצום ורב מעבר לכל מידה של רשות אחרת במדינה (כפי שהיטיב לנסח עוד בשנות ה-40 רוברט ג'קסון), ולמרבה הצער, גם הביקורת עליה כידוע חסרה שיניים ותוקף.
עינוי דין
מה שגם הפרקליטות לא יכולה לחלוק עליו בסיפור של גל הירש הוא ששנים על גבי שנים הושקעו בניסיון לאסוף ראיות מפלילות לגביו בחשדות של שוחד, הלבנת הון ושאר מרעין בישין. חשדות אלה נסגרו בלא כלום, בתום עינוי דין גדול ונזק כבד להירש.
והנה, שוב אנחנו נתקלים במקרה שבו "מגה-תיק" קורס אל תוך עצמו, ואז הפרקליטות ממאנת להניח למי שעמד על המוקד ונחלץ מהתופת. אדרבה, היא נאחזת בשיירים שנותרו על רצפת חדר העריכה ומתעקשת "למצות את הדין" גם לגבי הפירורים, לא פעם אזוטריים, בבחינת "פטור בלא כלום אי-אפשר".
למרבה הצער, אי-אפשר שלא לייחס את התופעה הזו גם לאגו של פרקליטים (מסוימים) וגם להצדקה עצמית של הפרקליטות - וגם לצדקנות, להתאהבות בתיק ולהתאהבות בפוזיציה.
הסיפור העגום של הירש הוא רק שיעור נוסף ביחס לסיכון שבכוח רב מדי בלא ביקורת מספקת. הוא תזכורת להכרח לערוך תיקון נכון במנגנון על-מנת לשמר אותו ואת אמון הציבור בו. זה אינטרס של כולנו.