מימין: שי מור-יוסף וגיא בסר / צילום: איל יצהר
הפגישה עם מפיקי העל גיא בסר ושי מור־יוסף, בעלי קבוצת הבידור בלוסטון־לייב ניישן, מתקיימת ימים ספורים לפני הופעת הלהקה האמריקאית מארון 5, שהפכה להיסטורית בכמה מובנים: מעבר לשואו שכלל במה מרשימה בקנה מידה בינלאומי וסאונד משובח - זו הופעת הבכורה של הלהקה בישראל; זהו אחד המופעים הבינלאומיים הגדולים ביותר שהגיעו לארץ - מאה אלף כרטיסים נמכרו לשני מופעים; והכי דרמטי, המופע בפארק הירקון הוא חלק מסיבוב הופעות במזרח התיכון, שכולל מלבד ישראל גם את אבו דאבי ומצרים. "לפני שנתיים הייתם אומרים שאנחנו הזויים", אומר בסר בהתרגשות בלתי מוסתרת. "אבל הנה, ישראל והאמירויות מייצרות טור ראשון במזרח התיכון. זה צעד ראשון למהפכה באזור, ואנחנו כבר מתקשרים יחד על עשרות יוזמות לשנים הבאות. היום, כשאנחנו מגישים הצעה לאמן להופיע, יש בה את ישראל, מצרים, סעודיה, ירדן, האמירויות, בחריין - וכל זה בעקבות הסכמי אברהם".
סעודיה?
"כן, אני הגשתי הצעה לאמן ל־2023 יחד עם סעודיה. יש אמנים שבעבר לא השתלם להם להגיע לכאן, אבל כשזה חלק מטור זה כבר אחרת. במקום 1.5 מיליון דולר, האמן רואה 7 מיליון דולר. השיח שונה, וזה נותן לנו הרבה כוח. מגניב אותי להחליף מיילים עם טאריק ממצרים וסעיד מהאמירויות, וכולנו מדברים בשפה משותפת של מוזיקה, עושים ביזנס נפלא יחד, מרוויחים יפה".
לא רק הסכמי אברהם תרמו להתרחשות הגלובלית הזו בישראל, אלא גם העובדה שבלוסטון היא חלק מתאגיד הבידור העצום מבוורלי הילס לייב ניישן (Live Nation), שעוסק בהפקת הופעות ענק בכל העולם, מחזיק מתחמי בידור והופעות במדינות רבות וכן נוהג לרכוש חברות מקומיות בתחום. שוויו כיום מתקרב ל־20 מיליארד דולר.
הצירוף הזה מאפשר לבסר ולמור-יוסף לרקום תוכניות גדולות לשנים הקרובות, שכוללות בין היתר הקמת אקספו - מתחם אירועים ענק - באזור גוש דן בהשקעה של 100 מיליון שקל (הם מכנים אותו O2 הישראלי, על שם מתחם האירועים המפורסם בלונדון), בניית חמישה מתחמי אירועים שיציעו הופעות לצד אוכל ואלכוהול עד 2024 (הראשון, מתחם קו רקיע בפארק אריאל שרון, הושק לפני כשנה) ובהמשך להפיק פסטיבלים בחו"ל ולחשוף אמנים ישראלים לשוק הבינלאומי. לדברי בסר יש כבר אמן אחד כזה, שהוא מסרב לחשוף את שמו ורק מוכן לומר ש"מספר שתיים בלייב ניישן אמר עליו שהוא 'אובר וולמינג'. בקרוב הוא יקבל במה באחד מ־117 הפסטיבלים שבבעלות לייב ניישן".
בסר מספר שהלו"ז כולל גם הנפקה, כחלק מהבוסט שקיבל עולם הבידור, שלאחרונה יותר ויותר חברות ציבוריות וקרנות השקעה לוטשות אליו עיניים. "רק בישראל זה פתאום נהיה. בכל העולם התחום הזה מונפק בשוק ההון, מדבר עם קרנות, עם השקעות", מתקומם בסר, "בחודש הראשון של הקורונה המנייה של לייב ניישן צנחה ממחיר של 81 דולר למחיר של 33 דולר, אבל בהמשך התרוממה ל־118 דולר, כי שוק ההון הבין שזה מצב חולף. אתן יודעות מה זה לפתוח איצטדיון בחו"ל? טור של מארון 5 זה 8 מיליון דולר. רק ישראל לא הבינה מה זה העולם הזה - ואני שמח שזה קורה, כי אנחנו מכינים את עצמנו להליכה לשוק ההון. כולם רוצים לקחת אותנו לשם".
כשלריהאנה לא התחשק
השותפות בין בסר (46) ומור יוסף (40), החלה לפני למעלה מעשור. בסר היה אז מנכ"ל החברה הכלכלית של המכללה למינהל, וקידם במסגרתה יזמויות עסקיות כמו בניין למסחר עבור הסטודנטים וגם ארגן הפקות - בין היתר יזם את פסטיבל הסטודנטים פאנג'ויה, המתקיים מדי שנה באילת. מור יוסף היה בעלים של חברה שהקים ב־2007 בשם בלוסטון, שפעלה בעולם אירועי הסטודנטים וקידום המכירות.
על אף ששניהם פעלו בהפקות לסטודנטים, לא הייתה בין השניים היכרות אישית ואת הקשר הראשוני יצר מור יוסף על בסיס עסקי נטו "במטרה להפוך לגוף הכי גדול בעולם הסטודנטים". הם התחילו בהסכם לשיתוף פעולה, וב־2013 המשיכו לשותפות והחלו לפזול מעבר לזירה הסטודנטיאלית. עוד באותה שנה פרצו השניים לתודעה הישראלית כשהביאו את ריהאנה, שהיתה אז בשיא הצלחתה, להופעה בפארק הירקון. מאורע שהפך לאחד הפלופים הזכורים והגדולים ביותר בהיסטוריית ההופעות הבינלאומיות בארץ.
זה אמנם לא היה המופע הראשון שלה בארץ - היא הופיעה פה גם ב־2010 - אבל זה כן היה המופע הבינלאומי הראשון שהביאו בסר ומור־יוסף לישראל, אחרי רצף של הפקות מקומיות. וככה זה גם נראה: הכוכבת איחרה בשעה וחצי, ולפי פרסומים זה קרה משום שהשתהתה בים המלח. גם כשכבר עלתה לבמה - היא שרה את רוב המופע בפלייבק, לאכזבת הקהל.
כמעט עשור אחרי, בסר ומור־יוסף מבקשים להסתכל על חצי הכוס המלאה. "חלקו את זה לשניים", הם מבקשים. "מכרנו 55 אלף כרטיסים למופע מיינסטרים עכשווי של אמן שנמצא בשיא. שנים לא קרה שאמן בשיא הגיע לישראל".
והותרתם 55 אלף צופים מאוכזבים.
"חטפנו אז מכל כיוון - מהספקים, מהקהל, מהתקשורת. אנחנו עדיין זוכרים את הכותרת של ידיעות בכתבה אחרי המופע: שערוריאנה. אבל היינו מספיק חכמים כדי ללמוד את השיעורים".
מה למשל?
"איך מתנהלים מול אמן, איך מייצרים מצב שבו האמן לא מחליט לעצמו, איך מתנהלים מול התקשורת, איך לקבל החלטות תוך כדי המופע. הכשל שלנו היה שדאגנו לקהל וההפקה כשאנו חושבים שלאמן יש אחריות - ולא הבנו שמדובר בילדה סוררת שהחליטה לעשות מסיבה במלון".
היא לא היתה בים המלח?
"זה הזמן לספר לכולם. היא הייתה ב־18:30 במלון, אחרי מקלחת, והמאבטחים שלנו רבו עם המאבטחים שלה כדי להוציא אותה מהחדר. זו היתה הסיטואציה, זה הסיפור האמיתי, לא התחשק לה. זה היה בתקופה שהיא הייתה מאחרת 3 שעות למופעים והיו גם כאלה שהתבטלו".
שקלתם לתבוע?
"שקלנו, אך הגענו למסקנה שהיתרון בלקחת את זה ולהמשיך קדימה עולה על תביעה".
אולי זה פשוט היה גדול עליכם. הייתם צריכים לדאוג שדבר כזה לא יקרה. "יומיים אחרי המופע כולם הבינו מי גרם למה ואיפה האמנית בסיפור הזה. היא היתה אז בלתי נשלטת, עשתה מה שהיא רוצה. זה היה ידוע בעולם שלנו. הכשל היה שלא לקחנו את זה כפרמטר, והנחנו שמופע כזה יילקח בשיא האחריות על ידי אמנית שמקבלת מאיתנו מיליוני דולרים. יום למחרת הייתה לה הופעה בברבדוס שלא התקיימה. כך שאנחנו יצאנו בזול", הם צוחקים.
למרות הנפילה, אחרי ההופעה פנה אליהם סוכן האמנים גיא עוזרי, מהישראלים הבכירים ביותר בעולם התרבות העולמי, שהיה המנהל האישי של מדונה וייצג בין היתר את U2, בריטני ספירס ופול מקרטני. הסיפור לא הרתיע אותו משום שהכיר את התדמית על ריהאנה בתעשייה. השלושה פתחו יחד את בלוסטון־מאבריק, וב־2017 מכרו 50% ממנה ללייב ניישן, שמחזיקה בין היתר גם באתר מכירת הכרטיסים טיקט מאסטר, והקימה פה שלוחה ישראלית שלו. כיום הם מחזיקים ב־73% ממניות בלוסטון, ואת היתרה מחזיקים יריב מוזס (בנה של תמי מוזס, לשעבר מבעלי ידיעות, ובעלת חברות בתחומי התקשורת והתעופה) ואסף ורטהיימר, בנו החורג של איתן ורטהיימר ז"ל.
ברקורד שלהם רשומים גם לא מעט מופעים מוצלחים יותר כמו שלוש הופעות של הבאקסטריט בויז, בון ג'ובי, וואן ריפבליק, בריטני ספירס, אירוסמית' ועוד.
"כמו תאגיד אמריקאי"
בשוק ההופעות הבינלאומיות המקומי פועלים כיום מפיקים בולטים נוספים כמו שוקי וייס, גד אורון ומרסל אברהם - אך בסר ומור־יוסף הולכים וממצבים עצמם בשנים האחרונות כשם מוביל בתחום, כשהם מביאים מדי שנה מספר הופעות של אמנים מחו"ל.
כשמכירות התקליטים רחוקות מממדי העבר, השניים מספרים כי סבבי הופעות הפכו
למקור ההכנסה העיקרי של האמנים: "אם בעבר אמן גדול היה יוצא לטור פעם ב־3־4 שנים וישראל הייתה בערך בעמוד השלישי של רשימת היעדים, היום אמן יכול לצאת ל־2־3 טורים בשנה".
הם מעריכים את הנתח שלהם בשוק בישראל בכ־60%, בעיקר בזכות החבירה ללייב ניישן. לטענתם, לפני שנכנסו לזירה, השוק היה מנומנם: "הפרומוטרים לא היו רעבים ולא הסתכלו על זה כעסק אמיתי. זיהינו כשל שוק בתחום הזה, וראינו שאנחנו יכולים לייצר מהפכה של ממש".
באיזה מובן?
"הבאנו לכאן גורמים חזקים, כמו גיא עוזרי ולייב ניישן. התחלנו להביא המון אמנים, והנגשנו אותם לקהל הישראלי. פעם כרטיס לגולדן רינג (מתחם סגור הקרוב יותר לבמה) היה נמכר ב־1,800 שקל, היום המחיר הוא 800 שקל. הכנסנו ספקים חדשים לתחום, והמחירים ירדו. כשאנחנו רק נכנסנו לתחום, חלק גדול מהציוד הגיע מאירופה, וכיום אפשר להשיג חלק בישראל. פעם אפילו הבמה הייתה מגיעה מחו"ל. גרמנו לספקים להשקיע ולראות את החזון יחד איתנו.
"לא פחות חשוב מזה: כל עולם הסיכונים שלנו שונה. זה שוק שלא בנוי ליחידנים, כי נפילה במופע בינלאומי היא נפילה של מיליונים. הכנסנו פרמטרים של שוק ההון, של אנליזות ומספרים. כשאנחנו מחליטים לשלם לאמן מיליון דולר זה לא כי כך החלטנו - אלא כי המערכות מלמדות אותנו שזה שווה את זה".
ואם קורה ששלושה חודשים לפני ההופעה הכוכב מעורב באיזו שערורייה?
"אנחנו מבטחים את הסיכונים שנעים מעולמות של מצב בטחוני, דרך אמן חולה ועד שערורייה. מעבר לזה, אנחנו מגובים על ידי תאגיד הבידור הגדול בעולם שמאפשר לנו את מנעד הטעויות האלה, ומבין שאנחנו במרתון של טווח ארוך.
"כשאנחנו נכנסנו לתחום התייחסו לזה בדרך אחרת. אמרו לנו שאנחנו משוגעים שאנו משלמים מאות אלפי שקלים על ביטוחים. אין לנו פרויקט שלא מבוטח בלוידס (תאגיד הביטוח Lloyd's of London) כי החברות הישראליות לא יודעות לתת פוליסות לאירועים בסדר גודל כזה".
ישראל היא מן הסתם מקרה בוחן מעניין מהבחינה הזו.
"חד וחלק, וזה הולך ונהיה יותר קשה. תראו למשל את האירוע של מירון, זה אתגר שמשפיע עלינו ומייקר מאוד את המחירים. לכן מהבחינה הזו אנחנו מתנהלים כמו תאגיד אמריקאי".
הם מגדירים את ההתנהלות שלהם "אמריקאית", גם בהקשר של הפקה המבוססת על איסוף וניתוח דאטה מהרשתות. "אחת ההופעות הראשונות שלנו, ב־2015", הם נותנים דוגמה, "היתה וואן ריפבליק. בכל מקום בעולם הם עשו מופעים של 6,000 איש, אבל כשבדקנו ברשתות החברתיות כמה מעריצים יש להם בישראל, גילינו שיש הארד קור של 25 אלף שאוהבים אותם. קנינו את העסקה במחיר שאף אחד לא היה חולם, מכרנו 25 אלף איש בפארק הירקון והרווחנו כמו מופע פארק גדול.
"או למשל הזמר אנריקה איגלסיאס. הממוצע שלו בעולם זה 15 אלף איש. בישראל המערכות שלנו זיהו פוטנציאל גבוה יותר. נתנו לו הצעה של מיליון דולר, ההצעה הכי גבוהה שקיבל - ומכרנו 42 אלף כרטיסים לשתי הופעות במנורה".
מופע נוסף שהם מתפארים בו הוא של להקת הבנים האמריקאית בקסטריט בויז, שהיו הלהקה החמה של שנות ה־90. "הבאנו אותם למופע אחד של 8,000 איש, הכל נמכר בתוך חצי שעה. אחרי זה נתנו עוד מופע, אותו דבר. למופע השלישי נמכרו הכרטיסים בתוך חמש שעות. זו להקה שעשתה לנו הפתעה חיובית, ובשלוש הופעות שלה הרווחנו כמו במופע גדול.
ולפעמים קורה גם תהליך הפוך: "יש אמנים שבאירופה מרוויחים מיליון דולר ומעלה להופעה, אבל ראינו שהם לא חזקים כאן. אחד השיעורים שלמדנו זה לדעת לסרב, ולא להתפתות גם אם זה שם גדול".
תנו דוגמה לשם גדול שלא הלך כאן.
"AC/DC ענקיים באירופה. הסיבה שלא הבאנו אותם לישראל היא שעשינו אנליזה והבנו שהפוטנציאל נמוך. אחר יתפתה ויגיד: הם כאלה גדולים, אני חייב להביא אותם - ואחר כך יצטרך למכור את הבית כדי לכסות את ההפסד".
"הרבה יותר ממפיקים"
הפעילות הענפה שלהם בעולם המוזיקה מצטלבת בזרוע נוספת של החברה - בניית קהילות סביב מותגים, זאת לצד הפקת אירועי חברה וקידום מכירות. בין הלקוחות להם הם בונים קהילה ניתן למנות את החברה המרכזית למשקאות המוכרת כקוקה קולה ישראל, רנואר, בנק הפועלים, סמסונג ועוד. "אנחנו יכולים לתת (למותגים שעובדים איתם - ה"מ ומר"ח) דברים שאי אפשר לקנות בכסף, שהם פרייסלס, בעיקר סביב מוזיקה", מתאר בסר את הדרך בה משתלבים האפיקים השונים של החברה, ומדגים: "למשל סמסונג עשו איתנו פעילות גדולה סביב מארון 5 - ויצאו בקמפיין גדול לשדרג לגולדן רינג את הלקוחות שלהם שרכשו כרטיסים למופע".
"מחקרים של לייב ניישן שנעשו ב־30 מדינות בקרב אוהדי פסטיבלים מראים שהמוזיקה הפכה להיות חלק משמעותי וחשוב בחייהם של בני דור המילניום ומטה, כולל דור האלפא, יותר מכפי שהייתה בדורות קודמים. מותג שרוצה לדבר עם הדורות האלה, אם לא יידע לבנות קהילה סביבו ולדבר בשפה של הקהל שבו הוא פוגש - ייעלם מהשטח. לנו יש את היכולת להביא למותגים שעובדים איתנו את הפלטפורמות, את הפסטיבלים המובילים".
בסר מדגיש שוב את הגב שהוא מקבל מלייב ניישן: "אנחנו כתאגיד עולמי יודעים להגיע לכל טאלנט. אם מחר בבוקר למשל גלובס ירצה להציע לחברי הקהילה שלו 100 מקומות למשחק של ה־NBA בתנאים ייחודיים, זה דבר שאנחנו יכולים לספק לו, וזה דבר שאנשים פרטיים לא יכולים לקנות בכסף. להיות ב'בק סטייג'' של מארון 5 ואז להיכנס מדלת מיוחדת של הגולדן רינג - אלה דברים שאתן יכולות לקבל רק כחברות קהילה של מותג. מבחינת המותג, זה גורם ללקוחות שלו להזדהות איתו בעשרות אחוזים יותר מאשר באמצעות פרסומת רגילה. אתן יודעות מה זה להשיג שולחן לפסטיבל שכל הכרטיסים נגמרו אליו? בפורים עשינו בפארק הירקון את פסטיבל לונאר (פסטיבל טכנו - ה"מ, מר"ח), 30 אלף איש, האמנים המובילים בעולם, שלוש במות, תפאורה ברמות הכי גבוהות. היה לנו מתחם שולחנות, ואנשים קנו שולחן, ונגמר. אבל אם היום בא לקוח גדול ורוצה שולחן, אנחנו יודעים לתת לו את זה".
ויש גם מבט לעתיד, שהוא למעשה כבר כאן - השניים מספרים על שילוב של NFT בעולם ההופעות: למשל כרטיס הכניסה או המזכרת הויזואלית מההופעה יוכלו להיסחר בעולמות הבלוקצ'יין גם בסכומים מופרכים, בשילוב עם עולמות המטאוורס, שיוכלו לקחת את החוויה של הצופים עשרה צעדים קדימה. רק דמיינו את עצמכם מבקרים אחרי ההופעה במתחם אחורי הקלעים או נמצאים בהופעה בסעודיה - כשאתם למעשה בסלון בתל אביב.
במילים אחרות, אתם הרבה יותר ממפיקים.
"הציבור לא יודע להפריד בין האמנים לתעשייה. כולם קוראים לנו מפיקים, אבל אנחנו אנשי עסקים, ממולחים, שצריכים לעסוק בעלויות של ניהול סיכונים, השקעות אדירות של כסף, פיתוח עסקי רציף, שיווק, יזמות תוכן - ועוד עם כל האלמנטים סביבנו במזרח התיכון. לא שאנחנו מזלזלים במילה מפיק, אבל לקרוא לנו מפיקים כשאנחנו בונים עיר ל־100 אלף איש (המופע של מארון 5), זה קצת לפגוע".
דרוש: רוג'ר ווטרס ישראלי
"האלמנטים של המזרח התיכון", כפי שהגדיר זאת בסר, הופכים לא פעם את הזמנת האמנים לישראל למשימה מאתגרת במיוחד. יותר מפעם אחת הם נאלצו לקבל לא כתשובה, תופעה שמתרחשת היום יותר, הם מספרים, בין היתר בעקבות התבטאויותיה של הדוגמנית האמריקאית - פלסטינית בלה חדיד נגד ישראל, ואלו של חבר להקת פינק פלויד, רוג'ר ווטרס שאף קורא לאמנים נוספים להחרים את המדינה. "אנחנו שומעים המון סירובים. כל יום", מספר בסר. "היו אמנים שיומיים לפני הכרזה על הופעה הודיעו לנו שהם יוצאים לחופשה. פעם עוד היו מתביישים, ממציאים תירוצים, היום המצב כל כך קשה, במיוחד אחרי שומר החומות ובלה חדיד. זה משהו שלא ראינו קודם, וזה הולך ומחמיר".
החלק הזה בתפקיד הופך את הצמד בסר ומור־יוסף לשגרירים של ישראל בעל כורחם. "עד 2019 הוצאנו מעל 450 אלף שקל מכיסנו על טיסות לכל מקום בעולם, ונאמנו בכל כינוס אפשרי, בכל מפגש סוכנים ומנהלים (של לייב ניישן), ודיברנו על האמת של ישראל, על למה לבוא ולהופיע כאן, על המורכבות של המצב - כדי שהעובדים ידעו לדבר עם האמנים בשפה הנכונה".
אבל אז רוג'ר ווטרס שולח מייל לאמן וקורא לו להחרים אותנו.
"לכן ישראל צריכה רוג'ר ווטרס משלה. במקום זה, מבזבזים כסף על קמפיינים ריקים מתוכן. רואים קמפיין בלונדון של מודעות 'בואו לישראל' בתחנות אוטובוס. זה לא משפיע על אף אחד, בזבוז של מיליוני שקלים. סיפרו לנו שהמדינה הקצתה 180 מיליון שקל להסברה, זה תקציב מכובד, רק בואו ננתב את הכסף למקומות הנכונים. עד שלישראל לא יהיה את הרוג'ר ווטרס שלה, כל מה שיעשו - ייכשל".
מי יכול להיות ה'רוג'ר ווטרס' של ישראל?
"היה לנו אחד כזה, סיפור מדהים. בון ג'ובי (שהצמד הביא לישראל ב־2015 - ה"מ ומר"ח) נלחם למען ישראל, עלה לתוכנית רדיו, ואמר: אני אוהב את ישראל, ויש לי חברים בישראל. אתן יודעות מה זה נותן למדינת ישראל שאמן בסדר גודל כזה עושה לה יחסי ציבור?".
בון ג'ובי לא היחיד: כשאמן גדול כמו אדם לוין מעלה סטורי בחשבון האינסטגרם שלו ל־2.14 מיליון עוקביו עד כמה תל אביב מדהימה "יותר ממה שהוא תיאר לעצמו", ומצמיד לבבות אדומים לתמונה של קו הטייילת בתל אביב - מדובר בחשיפה ששווה לישראל זהב.
אבל מתברר כי גם הגעתה של מארון 5, הם מגלים, הייתה תלויה על בלימה, כשלאחר ההכרזה על סיבוב ההופעות, קיבלו חברי הלהקה אלפי תגובות הקוראות להם שלא להגיע לישראל.
מלחיץ. מה עשיתם?
"הסברנו להם שזו התקפה של בוטים אוטומטיים, ושבתוך 48 שעות זה יעלם. הוכחנו להם שהתמונות שהראו להם זה פייק ניוז. עשינו עבודה שלמה כדי לייצר רגיעה, וזה עבד. אבל כל מבצע כמו שומר חומות, משפיע מיידית. אנחנו מציעים לאמנים שאם יש להם משהו להגיד, שיעמדו על במה ישראלית ויגידו את זה. זה הרבה יותר טוב מאשר לצעוק את זה באיזה עיתון".
בניסיון לשכנע אמנים להגיע בכל זאת, הם מארגנים לפעמים מפגשים עם הצד השני של הסכסוך. "היו אמנים שביקשו שניקח אותם להיפגש עם הפלסטינים", הם מספרים ומביאים כדוגמה את להקת הרוק הבריטית "הקוקס", שהגיעה לישראל ב־2017. "הצענו שניקח אותם לבית לחם. אחרי הפגישה הם אמרו: אנו מבינים את המורכבות, אין פה צד חזק וחלש, אלא סכסוך עמוק, שורשי. זה מאוד עוזר כשקורה דבר כזה, כי אמן מדבר עם אמן ומנהל מדבר עם מנהל, ואם הם יוצאים מכאן עם אמירה שהקהל בישראל מדהים ושהסכסוך עמוק - זה מביא לכאן עוד אמנים".
בגזרה המקומית, הם הציעו למקימי העיר הפלסטינית, רוואבי, להביא אמנים שיופיעו גם בישראל וגם בעיר "עם האמפי הכי יפה באזור. אנחנו מנסים בכל דרך, לצערנו עוד לא הצלחנו, אבל אנחנו תמיד פועלים לטווח ארוך".