נשיא ארה''ב ג'ו ביידן ונשיא קוריאה הדרומית, יון סוק-יאול בסיאול, שבת / צילום: Associated Press, Evan Vucci
ג'ו ביידן בצרות צרורות. יום אחד לאחר שיצא למסע דיפלומטי חשוב במזרח אסיה, סקר דעת קהל חדש הזכיר לו מה עגום מעמדו הפוליטי מבית. הקרקע נשמטת מתחת לרגליו.
הסקר, של AP ומכון NORC, מעמיד את שיעור הפופולריות של ביידן על 39%, הנמוך ביותר של נשיאותו בת 16 החודשים. רק שניים מכל עשרה חושבים שארה"ב "מתנהלת בכיוון הנכון" (שאלה קלאסית שסוקרים אוהבים להציג, כדי לפענח את מצב הרוח הלאומי). אפילו במפלגתו, רק שליש חושבים שהכיוון נכון, ירידה מסחררת מן החודש שעבר (49%). האמון במדיניותו הכלכלית פחת ל־18%. רק 38% סומכים את ידיהם על מדיניות ההגירה שלו (זאת אומרת, הכנסה "זמנית" של מאות אלפי מהגרים לא חוקיים ממקסיקו וממרכז אמריקה).
התרסקות התמיכה בענייני פנים וכלכלה משפיעה בהכרח על התמיכה במדיניות החוץ. לפי הסקר הזה, 54% אינם סומכים את ידיהם על מדיניותו כלפי רוסיה, אם כי 60% "בוטחים מאוד" או "בוטחים במידת מה" בהתנהלותו באוקראינה. 39%, זאת אומרת כמעט כל הרפובליקאים, "כלל אינם בוטחים" בהתנהלותו.
מסך כל המספרים האלה עולה מסר פשוט למדי: אין לנשיא ביידן בסיס איתן של תמיכה ציבורית. הוא אינו מיטיב להסביר לאמריקאים מה הוא עושה, מה הוא רוצה, למה הוא מקווה, ומה יהיה. רעות ומדאיגות הן החדשות היומיות מן המרכול, מתחנת הדלק ומן הבורסה.
ערב צאתו לאסיה, הנשיא חתם על חבילת סיוע ענקית לאוקראינה, 40 מיליארד דולר. בו ביום, הרוסים השלימו את כיבוש העיר מאריופול. מאות חיילים אוקראיניים נשבו. המתקפה הרוסית בחבל דונבאס מתפשטת ומתחזקת.
רוב האמריקאים תומכים באוקראינה, וזה כולל גם את הרפובליקאים. אבל הנכונות לעמוד לצידה מושפעת ממידת התמיכה בנשיא, והתמיכה בנשיא מושפעת מכלכלה. קשר מפורש או משתמע בין אוקראינה למשבר הכלכלי יקטין את החשק של האמריקאים להוסיף ולעזור לאוקראינים.
לבלום את סין, זו המשימה
במרוצת השנים, מאז שנשיאים אמריקאים התחילו לנסוע לחו"ל באופן סדיר (רק מאמצע המאה שעברה), הם נטו לפנות למדיניות חוץ בזמן משבר פנימיים. ניקסון נסע לקהיר ולירושלים ב־1974 כאשר ניסה להימלט מן המשבר הסופני של נשיאותו. קלינטון שיקע את עצמו בניסיון ליישב סכסוכים בארצות רחוקות. בוש האב מצא את עצמו בטוקיו ב־1991, בשיאו של מיתון חריף, שהרס את נשיאותו שנה אחת אחר כך. אכן, הזיכרון הזה הוא הפחות נעים בשביל ביידן, שהגיע אתמול (א') ליפן.
אבל את המסע הזה אי אפשר לתאר כניסיון להסיח את הדעת. אם בכלל, המסע מתרחש באיחור. אסיה עמדה להיות הנושא העיקרי על סדר היום הבינלאומי של ביידן. ממש כמו ברק אובמה, גם הוא הבטיח להעביר את כובד המשקל של מדיניות החוץ והביטחון האמריקאית הרחק מזרחה, אל ים סין ואל האוקיאנוס השקט שמעבר לו. בלימת סין הוכרזה המשימה העיקרית עוד לפני עשר שנים ויותר.
את תשומת הלב חוזרת ומסיחה מזרח אירופה, הלוא היא שדה הקרב הישן של המלחמה הקרה. לא זו בלבד שארה"ב מזרימה עשרות מיליארדי דולרים כדי לעזור לאוקראינה המותקפת ולאושש את בעלות בריתה, אלא שהיא גם מחזקת את חיל המצב הקבוע שלה באירופה. הוא עומד עכשיו על 100,000. הסכנות באירופה הן מוחשיות ומיידיות.
אבל הסכנות באסיה הן מוחשיות ומיידיות לא פחות. הפגנות השרירים של צפון קוריאה הן מקור הדאגה המיידי. אבל שום דבר אינו משתווה לחששות ארוכי־הטווח מפני כוונות סין ומעשיה. במרכז מסעו של ביידן עומדת פגישה מתוכננת של מנהיגי "הרביעייה", ארה"ב, הודו, יפן ואוסטרליה. המועדון הפוליטי הזה נוסד לפני 18 שנה, אבל התחזק מאוד בשנתיים האחרונות.
ב־2020, הרביעייה ערכה את התמרון הצבאי המשותף הראשון. עצם קיומה מעצבן את סין, המאשימה את חברות הרביעייה ב"מנטאליות של מלחמה קרה". באותה השעה היא עצמה ממשיכה את מאמציה להשתלט על מלוא מימיו של ים סין, אגב התעלמות מדאגותיהן של הארצות האחרות השוכנות לחופיו; והיא מוסיפה לצחצח חרבות לעומת טייוואן.
זנחה את החמאה לטובת התותחים
ברק אובמה קיווה להשתית מערך אנטי־סיני באוקיאנוס השקט על שיתוף פעולה כלכלי הדוק. לא עלה יפה ניסיונו לכונן אזור סחר חופשי של ארצות משני עברי האוקיאנוס. הסיבה הייתה פוליטיקה פנים־אמריקאית, ללמדך שמדיניות החוץ תמיד מתחילה בבית, ולעתים קרובות גם עולה על שרטון ומסתיימת שם.
הזנחת הפן הכלכלי הזיקה למאמצי ארה"ב. וושינגטון הואשמה שהיא זונחת את החמאה לטובת התותחים. עכשיו הנשיא מנסה לגבש נוסחה חליפית, שארה"ב מכנה "המסגרת האינדו־פאסיפית", זאת אומרת האוקיאנוס ההודי והאוקיאנוס השקט. היא אינה מעוררת התרגשות מפני שנעדר ממנה המרכיב החשוב ביותר של הסכמי סחר בינאומיים: כניסה אל שווקים באמצעות הפחתת מכסים. מה אם כן יהיה בה? למשל הסכמים על סטנדרטים של מסחר דיגיטלי.
אבל אין ספק שבמרכז עומדים הגנרלים, לא מנהלי הסחר. צילום מחודש מארס מראה שלושה גנרלים אמריקאים בכירים צופים בעניין במסכים בבסיס של לווייני ביון, באזור נידח של אוסטרליה, המשמש למעקב אחרי מעשיה של סין בים סין הדרומי. אוסטרליה היא חוליה חיונית לחלוטין בבלימת סין, אם כי בדיוק השבוע יורדת בה ממשלת ימין ועולה ממשלת שמאל. סביר להניח שלא תשתנה מדיניותה. לסין אין בריתות מסובכות ורבות־חברים, ולאיש אין זכות וטו על החלטותיה. מה שלא כן ארה"ב.
ארדואן מתחנן לתשומת לב
ביידן אנוס להתמודד עם וטו טורקי אפשרי על הצטרפות שוודיה ופינלנד לנאט"ו. ברור למדי שטאיפ ארדואן, כיאה לטאיפ ארדואן, מתחנן לתשומת לב. בעוד פחות משנה יהיו בחירות בטורקיה, והסקרים חוזים לו תבוסה ניצחת. הרושם שהוא מגן על האינטרס הלאומי מול מעצמות המערב השנואות, תמיד עזר לו, עוד מזמן מריבותיו הפומביות עם ישראל, עם מערב אירופה ועם ממשל טראמפ בארה"ב.
אבל וטו על הרחבת נאט"ו, בנקודה קריטית לחלוטין להגנת המערב, הוא יותר ממחווה רעשנית של גאווה לאומית ושל מאצ'ו. כאן עומד על הפרק בטחונה הקולקטיבי של יבשת אירופה.
ביידן מהלך על בהונותיו, מפני שאין לו כל עניין בהתנגשות חזיתית עם טורקיה. אבל השאלה היא באיזו מידה ארדואן מוכן לחבל בנאט"ו. הוא אמנם חזר והפגין חוסר לויאליות, בייחוד כאשר עשה עסקאות נשק יקרות עם רוסיה. אבל הוא עצמו תבע עמדה מערבית תקיפה כלפי רוסיה עוד ב־2014, כאשר כבשה וסיפחה את חצי האי קרים.
הבעיה היא שטורקיה אינה שותפת פוליטית, או רגשית, לחזית מערבית נגד רוסיה. הטורקים נוטים להקל ראש בעוצמה הקיבוצית של המערב. שר הפנים רב ההשפעה, סוליימן סויילו, הכריז באחרונה, כי "האו"ם, נאט"ו והמוסדות הגלובליים פושטים את הרגל".
ארדואן הוא כבר אבן ריחיים על צוואר נאט"ו, לא מהיום. אבל עניין אחר הוא אם יהפוך לסוס טרויאני. יהיה מעניין לראות אם הוא יכריח את המערב לבחור בין טורקיה לפינלנד ולשוודיה.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny