מנסור עבאס, נפתלי בנט ויאיר לפיד בעת החתימה על ההסכם הקואליציוני / צילום: נוואף נבארי
הכותב הוא ראש חטיבת החדשות ברדיו נאס ופרשן חדשות 12
משברי הקואליציה האחרונים, ובעיקרם אלה שקשורים לחבריה הערבים, העלו שוב את השאלה "האם יש פרטנר?". מי ששואל את השאלה הזו הוא כמובן הצד היהודי ולא הערבי. צריך להודות באמת - ללא הסחרור הפוליטי שיצר כאן בנימין נתניהו, הייתה קמה ממשלת "ימין על מלא" ללא צורך בערבים או במפלגות השמאל. המיעוט הערבי שהיה בשוליים מצא את דרכו ללב השיח הישראלי, רק בזכות (או בגלל, תלוי את מי שואלים) נתניהו.
לערבים, בכל אופן, לא הייתה מעולם פריווילגיה לשאול האם יש פרטנר. כי למה להם? נניח שהאזרחים הערבים בישראל הגיעו למסקנה שאין שותפים יהודים במדינה, מה הם יכולים לעשות בנידון? כלום. הרוב במדינת היהודים לא ינסה להתאים את עצמו בשום צורה לצרכי המיעוט, אבל המיעוט נאלץ להתאים את עצמו לצרכי הרוב. זה בדיוק מה שמנסור עבאס ניסה לעשות, ולא רק הוא, גם חברי כנסת ערבים נוספים. כולם חשבו שהם צריכים להתגמש ולהשתנות כדי שהיהודים יקבלו אותם.
היהודים תחילה?
עבאס, שעד לפני שנה יישר קו באופן מלא עם הנרטיב הרווח במפלגות הערביות בישראל בענייני הכיבוש, ההתנחלויות הגזענות וכדומה, מצא את עצמו פעם אחר פעם סותר את אמירותיו הישנות, כדי להתקבל ל"חברה החדשה" שלו. כך עשה כשאמר בוועידת גלובס ש"ישראל נולדה כמדינה יהודית, וכך היא תישאר", אמירה שאף מנהיג מהמפלגות הערביות לא אמר לפניו. כך הוא גם עשה כשסירב לקבל את ההגדרה של ארגונים בינלאומיים ש"ישראל היא מדינת אפרטהייד".
יו"ר רע"ם לא לבד, גם ח"כ ג’ידאא רינאווי זועבי, שפרצה לאחרונה לתודעה באופן מפתיע לאחר פרישתה וחזרתה לקואליציה, עברה תהליך דומה. במהלך מערכת הבחירות האחרונות, רינאווי זועבי אמרה לתקשורת הערבית שתצביע נגד טיפולי ההמרה כי זה נוגד את ערכי החברה שממנה היא באה. בעקבות האמירה השנויה במחלוקת, היא אולצה לחזור בה ולהתנצל כדי לא להרגיז את מצביעי מרצ והשותפים הקואליציוניים הפוטנציאלים דאז במרכז-שמאל. אותה רינאווי זועבי, שבעבר ניהלה מו"מ להצטרפות לבל"ד, יושבת היום בקואליציה הראשונה מאז הסכמי אוסלו שהכריזה באופן רשמי שאין בכוונתה לנהל מו"מ עם הפלסטינים. שלא נדבר כמובן על חה"כ איבתסאם מראענה שפעם חלמה על חורבן ערים יהודיות והיום היא הראשונה לגנות כל פיגוע או ניסיון פיגוע של פלסטינים נגד ישראלים.
הערבים בקואליציה עברו כברת דרך כדי ששותפיהם היהודים ירגישו בנוח. לעומת זאת, איזה תהליך היהודים עברו? יגידו אנשי הימין בממשלת בנט-לפיד, שעצם קבלתם של הערבים בקואליציה הוא "השינוי". תשובה זו רק מעידה על עומק העליונות והאדנותיות של אותם יהודים, שאומרים מעל כל במה, חדשות לבקרים, שהם הקימו בישראל "ממשלת שינוי".
נציגות ערבית מיותרת
בראיון הפרישה שלה בחדשות 12, רינאווי זועבי אמרה את אשר על ליבו של כל ערבי בקואליציה הזאת: נמאס לה להרגיש שעושים לה טובה רק על עצם זה שהיא חברת כנסת וחברת קואליציה בישראל. "אין בשלות אצל הפוליטיקאים היהודים לשותפות הזו", אמרה רינאווי זועבי.
המשבר שיצרה רינאווי זועבי עורר גם שאלות בתוך מחנה של המרכז-שמאל בנושא הייצוג הערבי במפלגות היהודיות, ועד כמה אפשר להצניח בכל פעם מחדש שחקני רכש ממחוץ למפלגה. אף אחד מהם לא תורם אלקטורלית לאותן מפלגות, ואם נסתכל בבחירות האחרונות, קרוב ל-20% מהמצביעים הערבים הצביעו למפלגות שזהותן אינן ערבית: הליכוד בראש הטבלה ובתחתית מפלגת העבודה. ואם לא די בכך, הליכוד לבדו קיבל יותר קולת מערבים מאשר מרצ, יש עתיד והעבודה ביחד.
התפיסה המיושנת לפיה האזרחים הערבים מצביעים למפלגות יהודיות בגלל שריון נציג ערבי חלפה מן העולם. החברה הערבית היום מצביעה במובנים רבים בדומה לחברה הישראלית הכללית - למנהיג חזק או לאג’נדה שמקדמת מפלגה מסוימת. המשך שיטת השיריונים, דרך חיפושים של "ערבייה מצליחה" בגוגל או "איש עסקים ערבי מוכר" גורמת לייצוג לא הולם של מי שהאנשים האלה אמורים לייצג.
ובחזרה לשאלת הפרטנר שנשמעת באופן תדיר בחדרי הקואליציה כשחברי האגף הימני מדברים על סלחנות והתחשבות יתר בערבים. אולי השאלה צריכה להיות איזה שינוי הם עברו מאז שפגשו את הערבי הראשון בחייהם בקואליציה הזאת, הרחק מהמחסום ששירתו בו ולמדו לומר "ג’יב אל-הוויה". הערבים שיושבים לצדם שילמו ומשלמים מדי יום מחיר פוליטי ואישי כבד מאוד. איזה מחיר חברי הכנסת היהודים משלמים?