דבורה בעבודה. האבקה יזומה בשדות ומטעים / צילום: באדיבות חברת Beehero
כשאיתי כנות ועומר דוידי ניסו להתניע את הסטארט־אפ החדש שלהם בתחום ההאבקה החכמה, ביהירו (Beehero), הם חיפשו דבוראים שיסכימו להתגייס לפיילוט שלהם. "אני זוכר את הפגישה הראשונה שלנו עם מגדל דבורים", משחזר דוידי. "נסענו שלוש שעות מסן פרנסיסקו למדיירה (בארה"ב השוק גדול מאוד ולכן פנו תחילה לשם - ש"ל). אנחנו עומדים בשדה, אין שום דבר חוץ מסככה, ומחכים לו שעתיים. הוא מגיע עם טרקטורון, נשאר לשבת עליו, לא מציע אפילו מים, ושואל: נו, מה יש לכם להציע? מהר מאוד הבנתי שאני, שנראיתי לו בחור מהסיליקון ואלי עם לפטופ, לא מעניין אותו. אבל אז איתי התחיל לדבר איתו, ובתוך חמש דקות הם הלכו להסתובב בין העצים ולדבר על דבורים ושקדים".
אחד הדברים שקנו אותו, מוסיף כנות, "הוא השפה המשותפת שיש לי עם החבר'ה האלה".
את השפה הזאת רכש כנות מגיל אפס בערך. אבא שלו, בעז, הוא הדבוראי הפרטי הגדול בארץ - עם כ־5,000 כוורות בדרום ובמרכז (סדר הגודל של מכוורת יד מרדכי ומכוורת קיבוץ דן, שתיהן שייכות לקיבוצים ולא בבעלות פרטית). "תמיד היו דבורים בחצר", מספר איתי. "יש חדר רדייה, משאיות יוצאות ונכנסות. את המשכורת הראשונה שלי, בחופש שבין כיתה ה' לכיתה ו', קיבלתי מאבא שלי בצורת משקפת לחוג סיירות".
הדבורים היו בכל מקום. "החברים היו צוחקים עליי שאצלי באוטו על משענת היד יש תמיד דבורים מתות". כנות גם נעקץ לא מעט בחייו. בגיל 16, בעת שעבד בחדר הרדייה, אף פיתח אלרגיה והובהל לבית החולים לאינהלציה של אדרנלין. אז הוא התבקש להתרחק מדבורים למשך חמש שנים. "זה לא בדיוק הצליח, נעקצתי בשנים האלה יותר משאדם רגיל נעקץ במהלך בכל חייו".
האלרגיה עברה, ולכנות היה ברור שמתישהו הוא ישתלב בעסק המשפחתי. "פחות או יותר כל החיים שלי חשבתי שזה הכיוון", הוא משחזר, "שבאיזשהו שלב אקח את המושכות ואהפוך להיות בעל הבית".
אלא שהימים שבהם התרוצץ כנות בין הכוורות כילד הם כבר לא אותם ימים. ב־20-15 השנים האחרונות סובל הענף מהיעלמות מאסיבית של דבורים ומוות מוגבר של כוורות שלמות. בעגה המקצועית קוראים לזה הפרעת התמוטטות המושבה. בארה"ב למשל פחתה אוכלוסיית הדבורים ב־40%-45% בכל שנה בשנים האחרונות.
והבעיה הגדולה ביותר בסיפור הזה היא שהדבורים הן גם האחראיות במידת רבה מאוד לאוכל שלנו, שכן כ־70% מהגידולים החקלאיים המסחריים נשענים על ההאבקה שלהן.
כנות, שתמיד ידע שכשייכנס לתחום ייקח את הייעוד כמה צעדים קדימה, חיפש דרכים להציל את הענף מהגסיסה הצפויה לו. כך למעשה נהגה לראשונה הרעיון לסטארט־אפ ביהירו - שמציע פלטפורמה מבוססת חיישנים לזיהוי מהיר של בעיות בכוורת ולטיפול בהן.
"התחלנו עם עשר כוורות"
כשכנות למד לתואר ראשון בקיימות וכלכלה במרכז הבינתחומי בהרצליה (היום אוניברסיטת רייכמן), הוא הצטרף לתוכנית יזמות לסטודנטים. שם הוא פגש את דוידי - בעל תואר ראשון ושני במדעי המחשב, בעברו איש סייבר ויועץ טכנולוגי למשקיעים בחברות מתחומי ההייטק, החקלאות הימית והקמעונאות.
דוידי, שכבר היה מעורב בשני סטארט־אפים שעשו אקזיט - אחד מהם למחזור פסולת מגידול עופות והשני לרביית דגים בשבי - מצא עניין רב ברעיון של כנות. אליהם הצטרפו יובל רגב ומיכל רויזמן (שעזבה בהמשך).
כך, במימון של 50 אלף דולר מרשות החדשנות, הוציאו את הרעיון של ביהירו לדרך. "אמרנו, בואו ננסה לשים כמה חיישנים בכוורות ולראות מה קורה", משחזר כנות. החיישנים שהם התקינו בכוורות ידעו לזהות קול, טמפרטורה, יובש וכדומה. "התחלנו עם עשר כוורות אצלי בחצר, עברנו לאלף אצל אבא שלי במכוורת, אחר כך המשכנו ל־4,000, גם אצל דבוראים אחרים שאני מכיר, והתחלנו לראות נתונים מעניינים מאוד".
כנות ודוידי גילו שניתוח של מידע כזה באמצעים של למידת מכונה וביג דאטה יכול לגלות למשל אם יש בכוורת מלכה או שהיא מתה, כמה חלות דבש וכמה חלות דבורים יש וכמה צוף נאסף במשך היום, שכן בערב הדבורים מאדות את הצוף לכלל דבש, וככל שהאידוי רב יותר אפשר לדעת שנאסף יותר צוף. באמצעות המידע הזה אפשר לחזות מהר יותר בעיות בכוורת.
כשהם הבינו שזה עובד, הם התחילו לפתח חיישנים קטנים, זולים ופשוטים, אומר דוידי, "מתוך הבנה שאנחנו פונים למגדל הדבורים בקצה השרשרת. מנגד, החיישנים האלה היו צריכים לדעת להביא המון דאטה".
בדרך כלל דבוראים בודקים ידנית את הכוורת פעם בשלושה־ארבעה שבועות. אלא שלפעמים זה מאוחר מדי ואי אפשר להציל אותה. הפיתוח של ביהירו לא מייתר את העבודה שלהם, הוא רק מסייע לגורם האנושי ולא יכול להתקיים בלעדיו. "זה לא ששמנו את החיישן ושנייה אחרי זה הכוורת שילשה את כוחה", אומר דוידי. "הגיל הממוצע של מגדל דבורים בארה"ב הוא 70, ויש לו הרגלי העבודה שלו. הם והצוותים שלהם רגילים ללוח עבודה, מתי נוסעים לאיזו כוורת. חלקם עשו אדפטציה מדהימה ויודעים לשנות את התוכניות. אחרים מקבלים את ההתרעה ואומרים: אוקיי, ניסע בשבוע הבא לבדוק את זה".
השלב הבא היה גיוס הפרה־סיד, שלאחריו עברו כנות ודוידי לקליפורניה. "בקושי היה לנו ממה לחיות", נזכר כנות, "הייתי צריך לקבל מההורים עזרה על בסיס קבוע". ההתחלה אכן הייתה קשה, כשהיו צריכים לגייס מספיק דבוראים, שהיו ספקנים לגבי הצעירים שמצוידים בדאטה שנבדקה בארץ אחרת.
פה כאמור סייע להם הניסיון של כנות בעבודה בשטח. "אני זוכר איך עשינו האבקה של סויה באילינוי", הוא מספר. "זה היה באמצע הקיץ, וירד מבול בלתי פוסק, בלילה. אבל הדבורים על המשאית וצריך לשים אותן בשטח, והמשאית לא יכולה להיכנס בגלל הבוץ, וצריך לעשות את זה במלגזה 4X4 הלוך וחזור, ואנחנו עומדים בגשם עם חליפת הדבורים, מדברים, מחליפים חוויות. ויש לנו לא מעט חוויות משותפות עם מגדלי הדבורים: גם אני הפלתי בטעות משטח של דבורים מהמשאיות; גם אני שכחתי פעם לסגור את הריצ'רץ' עד הסוף ונכנסו לי מלא דבורים לחליפה.
"אמרו לי כמה פעמים שאנחנו לא הסטארט־אפ הראשון שפנה אליהם, אבל עלינו רואים שאנחנו מבינים מהחיים שלנו".
בתוך זמן קצר יחסית טיפלו בלא מעט כוורות בצורה של פיילוט בתשלום. אלה היו הכנסות של כמה מאות אלפי דולרים בשנה, אבל המטרה העיקרית הייתה לאסוף מספיק מידע מהכוורות כדי שאפשר יהיה להציע שירותי האבקה לחקלאים עם כוורות שנושאות ציון לכמות הפרחים שהן מסוגלות להאביק. "למרבית הכוורות", משחזר דוידי, "אמרנו שאנחנו רואים בהם שותפים לעיצוב החברה".
כשהגיעו, בתוך כשנה וחצי, לכ־20 אלף כוורות, הרגישו שמדובר במאגר מספיק גדול כדי למכור מה שהם מכנים, שירותי האבקה. "חשבנו שלא פשוט לקחת מגדל דבורים מבוגר יחסית, שעד לפני 15 שנים התעסק רק בדבש", מסביר דוידי, "ולשלוח אותו להסביר לחקלאים למה אצלו ההאבקה תיעשה בצורה טובה יותר. חשבנו שעדיף שאנחנו נרכז את הקשר עם החקלאים, ואמרנו לכוורנים: אנחנו נספק לכם את הטכנולוגיה, ואתם תהפכו להיות חלק מביהירו, ותעבירו את הכוורות שלכם למטעים שלנו לפי ההנחיות של החברה. לחקלאים אמרנו: אצלנו אין חשיבות לכמה כוורות תקבלו לאקר (כארבעה דונם - ש"ל), חשובה מידת ההאבקה שתקבלו לאקר".
בשנת 2018, לאחר גיוס ראשון (סיד) של 4 מיליון דולר, סגרו כנות ודוידי את החוזה הראשון בארה"ב עם חברת מגדלי השקדים הגדולה בעולם, Wonderful Orchards, השייכת ל־The Wonderful Company, אחת החברות החקלאיות הגדולות שבעליה, סטיוארט רזניק, נחשב לחקלאי העשיר ביותר בארה"ב.
"אחת לרבעון אני נוסע להתייעץ איתו", מספר דוידי. "באחת הפעמים הוא אמר לי: כל יום אני שומע על עשרות סטארט־אפים חקלאיים, וכולם מבטיחים לי להגדיל את היבול, וכולם יודעים יותר טוב ממני. החקלאים מאוד סקפטיים בגלל הדבר הזה. הם לא מאמינים להבטחות גדולות. תדבר אליהם במדדים מדויקים ואובייקטיביים".
היום ביהירו כבר חולשת על 100 אלף כוורות, והיא פלטפורמת ההאבקה היחידה בארה"ב. גם ההכנסות גדלו ויתקרבו השנה ל־20 מיליון דולר. מתחריה הם בעלי מכוורות שמספקים שירותי האבקה. אבל עדיין "המון לא מכירים אותנו", אומר דוידי. "זה שוק מאוד פרגמנטרי, ועכשיו אנחנו מרכזים את מרבית המאמצים בלהביא עוד כוורות ולספק שירותי האבקה לעוד ועוד חקלאים". החברה יושבת בקליפורניה (מכירות, שיווק, אופרציית השטח וההנהלה) ובישראל (מרכז הפיתוח וניהוח המוצר). כנות הוא סמנכ"ל התפעול, דוידי המנכ"ל ורגב סמנכ"ל הטכנולוגיה.
בכמה הצלחתם להוריד את אחוזי התמותה?
"בכוורות שלנו ראינו 27% תמותה ביחס ל־40%, שהיה הממוצע באותה השנה", אומר דוידי. "האם כל זה נובע מהטכנולוגיה או שגם היה לנו מזל? אני נוטה להאמין בטכנולוגיה, אבל אני זהיר, ואני רוצה לראות שזה חוזר על עצמו בהמשך. השאיפה שלנו היא להוריד את התמותה חזרה ל־15%, שהטבע מכיל. קשה לי להניח שנרד ל־5%.
"אבל אנשים מסתכלים על הפרעת התמוטטות המושבה כעל בעיה בינארית - האם הכוורת מתה או נשארה בחיים? וזה לא משחק בינארי. חשוב גם כמה חזקות הכוורות שנשארו, וכמה הן מצליחות לעשות את העבודה שלהן בשדה. אנחנו גם מנטרים וגם משפרים תפקוד של כוורות חיות".
"האנושות חייבת להיות יעילה יותר"
אז איך בעצם קרה שאוכלוסיית הדבורים התמעטה כל כך? עיור מוגבר שצמצם את שטחי המרעה שלהן, שימוש בחומרי הדברה בחקלאות, שינויים באקלים כמו חורפים קרים ויבשים והמונוקולטורה (גידול של מין אחד המשתרע על עשרות דונמים, ובזמן שהוא לא פורח אין אוכל) - כל אלה כמעט העלימו את החרקים מהרבה מאוד שדות חקלאיים.
החקלאים התחילו לחפש פתרונות, ומצאו את מגדלי הדבורים, שבאופן מוזר, כדברי דוידי, "מחזיקים חרקים בקופסאות שאפשר להעביר ממקום למקום, ופשוט משלמים להם כדי שיבואו בעונה המתאימה ויביאו איתם כוורות למטע או לשדה. כך התחילה להיווצר בעצם תעשיית ההאבקה.
"זה קורה בלילה בדרך כלל, לפי עונות השנה: כוורות עולות על משאיות ונוסעות מהאבקה של שקדים בקליפורניה, להאבקה של תפוחים בוושינגטון סטייט, להאבקה של אוכמניות באורגון, ומשם למיד־ווסט עבור האלפלפה, הקנולה והחמניות".
אלא שבחורף 2006 הדבורים מתו בהמוניהן ועשרות אחוזים מהכוורות לא שרדו. עד אותו הזמן הפחת במספר הכוורות בכל חורף עמד על כ־15%, ודבוראים ידעו איך להשלים את החסר. מדובר בתופעה שהגורמים לה רבים, אבל חיסול מאסיבי של 45%-40% בכל חורף זו כבר מכה שקשה לעמוד בה.
בארץ, אגב, האחוזים נמוכים במעט, אבל "השנה היה על הפנים", אומר כנות, "כוורות יצאו עם הרבה מאוד פחת. עוד לא יודעים מה היו האחוזים המדויקים, רק עכשיו הכוורנים מתחילים להתאפס על עצמם. אבא שלי עובד עכשיו קשה מאוד, בונה נחילים ומפצל כוורות כדי לחזור לגודל שהיה לו".
והתוכניות לעתיד?
"יש לנו תוכניות די ברורות", אומר כנות. "אנחנו רוצים להשתלב בייצור כל המזון שמעורבת בו האבקה בארה"ב ולהתפשט לעוד שווקים כמו אוסטרליה ודרום אמריקה.
"אם מסתכלים על גרף גידול האוכלוסייה בעולם לעומת הגידול בקרקעות חקלאיות ב-100 השנים האחרונות, רואים שהאוכלוסייה גדלה בקצב, אבל כמות הקרקעות החקלאיות כמעט לא השתנתה. נכון שהעיור מפחית קרקעות, אבל הטכנולוגיה משתפרת והיום אפשר לגדל מזון במקומות שבעבר לא חלמו בכלל לעשות זאת. ועדיין רמת היעילות שלנו כאנושות חייבת להיות הרבה יותר טובה".
אתה מדבר על החזון הקודר ל־2050 של סכנת רעב לאנושות?
"גם, אבל הסכנה לדבורים היא ממשית ומיידית, ואם לא יהיו דבורים הבעיה לא תהיה ב־2050, אלא מחר בבוקר".
ומה אבא שלך אומר? הוא שואל 'מה אתה בא ללמד אותי איך לגדל דבורים'?
"ממש לא. אבא שלי פתוח לשינויים ותומך מאוד במה שאנחנו עושים ועוקב. הוא אומר שצריך בעולם כוח יצרני, משהו שתורם לאנושות באמת. אז הוא מרוצה לראות אותי הולך לסטארט־אפ עם ערך חשוב לייצור המזון.
"ואני מצדי לא יכול להגיד שאין לי חלום שיום יבוא וביהירו תצליח מאוד ואז אוכל לחזור למשק".
הכוורת שמספקת אוכל ותרופות ואפילו רודה דבש בעצמה
סטארט־אפ נוסף ישראלי בתחום ההאבקה הוא Beewise (ביווייז), שגייס עד היום 120 מיליון דולר (80 מיליון מהם לאחרונה בהובלת אינסייט פרטנרס). בדומה לביהירו, גם ביווייז מספקת שירות שמאפשר את שרידות הכוורת, אלא שבעוד ביהירו מנטרת כוורות קיימות, ולכן ייתכן שיהיה לה קל יותר להיכנס לשוק, ביווייז בונה כוורות חכמות בעצמה ולקוחותיה למעשה קונים אותן ממנה. עם זאת, האחרונה מציעה יכולות נוספות חוץ מניטור.
המוצר שלה הוא מעין מכולה חכמה המחולקת לתאים, שיכולה לאכלס 24 כוורות טבעיות. על פניהן עוברת זרוע רובוטית, שמצלמת כל אחת מהן באופן תדיר ובאמצעות יכולות של עיבוד תמונה מנטרת אותן. כך מתכננת החברה להתריע שיש בכוורת דבורים חולות, עוד לפני שהמחלה מתפשטת לכל הדבורים בה. הרובוט גם ממלא מים, מספק אוכל, מתיז אנטיביוטיקה ואפילו יכול לרדות דבש בעצמו.
ביווייז הוקמה ב־2018 בידי הדבוראי אליה רדזינר והיזם הטכנולוגי סער ספרא, ובהמשך הצטרפו שלושת אנשי הטכנולוגיה הלל שרייר, יוסי סורין ובועז פטרזיל. לחברה כ־60 לקוחות, בעיקר בארה"ב ובישראל, אלא שהם לא קנו ממנה את המערכת, אלא חוכרים אותה תמורת דמי מנוי.
גלי וינרב