נשיא ארה”ב ג’ו ביידן, השבוע / צילום: Associated Press, Susan Walsh
השבוע לפני 80 שנה, חמש דקות שינו את מהלך ההיסטוריה. ציי המלחמה של יפן ושל ארה״ב התנגשו סמוך לאי מידוויי, בלב האוקיאנוס השקט. כאשר התפזר העשן, התברר שמעצמות הברית נחלו את ניצחונן הראשון במלחמת העולם השנייה, לאחר 21 חודשים של תבוסות מרות.
מדהימה היא הקלות שבה מידוויי הייתה יכולה להסתיים בתוצאות הפוכות. אילו ליפנים היו חמש דקות של מזל, והצי האמריקאי היה מובס, יפן הייתה כובשת את איי הוואי, ומטוסיה ואולי גם נחתיה היו מגיעים אל קליפורניה. ארה״ב לא הייתה מתפנה להצטרף אל בריטניה באירופה, ומהלך ההיסטוריה היה משתנה.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה, תמיכת אמריקה הלטינית בארה״ב כלל לא הייתה מובטחת. בוושינגטון היו חששות, שגרמניה הנאצית תצליח לרכוש דריסת רגל בארגנטינה ובאורוגוואי. בזמן שבו נשיאים אמריקאים עדיין לא נהגו לצאת מגבולות ארצם, הנשיא פרנקלין רוזוולט ראה צורך להפליג אז לברזיל לבקש את ידידותה.
היחסים בין ארה״ב לאמריקה הלטינית עומדים השבוע במרכז תשומת הלב. בדיוק ביום השנה ה־80 למידוויי, ״פסגת האמריקות״ מתכנסת בלוס אנג'לס. נשיא ארה״ב מארח את כל מנהיגי היבשת חוץ מן השלושה שהוא לא הזמין (קובה, ונצואלה, ניקרגואה) וחוץ מאלה שהחליטו להחרים את הפסגה במחאה על אי הזמנתם של השלושה (מקסיקו, בוליביה, הונדורס וסנט וינסנט; זו האחרונה היא ארכיפלג זערורי בים הקריבי).
״היאנקי'ז הם אויבי המין האנושי״
הפסגה הזו, ומצב יחסי ארה״ב עם ״האמריקות״, שולחים תזכורת נוקבת על חולשת יחסי החוץ של ארה״ב ועל חולשתו של הנשיא ג'ו ביידן.
קודם כל, החרמת הפסגה. סטירה מצלצלת על לחיו של ביידן באה מצד שכנתה הגדולה והחשובה של ארה״ב, מקסיקו. הנשיא השמאלי של מקסיקו, אנדרס מנואל לופס אובראדור, הידוע בראשי התיבות של שמו AMLO, החליט שלא להגיע, אף כי לוס אנג'לס קרובה אל ארמון הנשיאות שלו יותר מאשר אל הבית הלבן. מקסיקו היא הארץ השנייה בגודלה באמריקה הלטינית.
AMLO מסרב לבוא, מפני שהוא חושב שכל נשיאי אמריקה הלטינית היו ראויים להזמנה. ביידן נמנע מלהזמין את השלושה, מפני שהם דיקטטורים (שמאליים ואנטי־מערביים לתיאבון), העומדים בראש מדינות משטרה.
איבה עמוקה ל״יאנקים״, הלוא הם הצפון־אמריקאים, בוערת כאש בעצמותיהם. שורה אחת בהמנון של מפלגת השלטון הניקרגואית מכריזה, במפורש, ״היאנקים הם אויבי המין האנושי״. במרוצת הדורות, ארה״ב הקלה מאוד על אויביה מדרום לשנוא אותה, מכוח ניצול כלכלי והתערבות בלתי פוסקת בענייני הפנים של היבשת.
הסטירה המקסיקאית בניגוד לשכר הישר
לפני 80 שנה, רבים באמריקה הלטינית ייחלו לכישלונן של הדמוקרטיות המערביות במלחמת העולם השנייה. כיום, ביטויי האהדה לרוסיה ולסין בחלקים של היבשת מעידים שנטיות הלב לא השתנו. קחו את מקסיקו למשל: היא איבדה חצי משטחה לארה״ב במלחמות של אמצע המאה ה־19. היה אפשר להניח שהניסיון הזה יעורר בה אהדה טבעית לאוקראינה, אף היא קורבן של מעצמה גדולה ותאבת התפשטות. אבל הנשיא לופס אובראדור הכריז על ״נייטרליות״. הוא הממשיך הטבעי של שושלת אנטי־יאנקית שמאלית/פופוליסטית רבת־שנים.
נכונותו לסטור לביידן מנוגדת לשכל הישר. סוף סוף ארצות אינן יכולות לבחור את שכנותיהן. מקסיקו תלויה בארה״ב לשגשוגה ולשווקיה. לפי לשכת הסטטיסטיקה בוושינגטון, ב־12 החודשים שקדמו לאפריל ארה״ב ייבאה סחורות ממקסיקו בערך של 145 מיליארד דולר, 42 מיליארד דולר יותר ממה שהיא ייצאה. מקסיקו היא שותפת הסחר השנייה בגודלה של ארה״ב, בהפרש קטן מקנדה, ולפני סין. אבל AMLO החליט להישאר בבית.
רק בקושי ארה״ב הצליחה לשכנע את נשיא ברזיל להגיע. זו הארץ הגדולה ביותר באמריקה הלטינית. נשיאה, ז'איר בולסונארו, אינו אנטי־יאנקי מהזן של AMLO. הוא פופוליסט ימני נוקשה, עם נטיות מיליטריסטיות. הוא הושווה לעתים קרובות עם דונלד טראמפ, והיה מבעלי בריתו. הוא גם איחר מאוד להכיר בנצחון הבחירות של ביידן ב־2020. מאז שררה צינה בין שני הנשיאים. אבל פסגה גם בלי AMLO וגם בלי בולסונארו הייתה בלתי רלוונטית. ביידן שלח שליח מיוחד לברזיל להפציר בבולסונארו לבוא.
הארץ השלישית בגודלה באמריקה הלטינית, בעלת ברית קרובה של ארה״ב, עומדת להישמט. זו קולומביה, הנמצאת בעיצומן של בחירות לנשיאות. הסיבוב השני ייערך ב־19 ביוני. כל אחד משני הפינאליסטים הוא לצנינים בעיני ארה״ב. אחד הוא איש השמאל הרדיקלי, לשעבר לוחם גרילה הגאה בכל מעשי הטרור, כולל רצח כל שופטי בית המשפט העליון ב־1985; השני הוא פופוליסט ימני טראמפיסטי גס־רוח, המזלזל בשלטון החוק ובדמוקרטיה.
אפשר אפוא שבקרוב מאוד כל שבע הארצות בעלות האוכלוסייה הגדולה ביותר ביבשת (ברזיל, מקסיקו, קולומביה, פרו, ונצואלה וצ'ילה) יפגינו דרגות שונות של איבה, או צינה, או ריחוק כלפי ארה״ב. זה יהיה מצב חסר תקדים.
השמאל נושם בכבדות
המטוטלת ברוב אמריקה הלטינית נעה בשנים האחרונות שמאלה, והסימנים מעידים שתוסיף לנוע. באוקטובר יהיו בחירות בברזיל, ולפי כל הסקרים הנשיא השמאלי לשעבר לולה יביס בהן את בולסונארו.
ניסיון סוציאליסטי רדיקלי מתרחש עכשיו בצ'ילה. בהנהגת נשיא חדש, צ'ילה כותבת חוקה אנטי־קפיטליסטית. השמאל באמריקה נושם בכבדות. הוא חיכה לכוהן גדול מאז מת הוגו צאווס, הרודן הפופוליסטי (הנבחר) של ונצואלה.
גם AMLO מבטיח שינויים מהפכניים, אם כי הזמן מתחיל לאזול. הצורך שלו להתחשב בדעת קונגרס, שלמפלגתו אין בו רוב, חוזר וחושף את דעתו על התהליך הדמוקרטי. תבוסה בהצבעה פרלמנטרית חשובה הביאה את הנשיא ואת מפלגתו להתפרץ נגד "הבוגדים״. מנהיג הסיעה הפרלמנטרית של מפלגת השלטון הציע לכנס ״אסיפות מייעצות״, כדי להחליט אם יש להעמיד את צירי הקונגרס של האופוזיציה למשפט על ״בגידה״.
זה חלק בלתי נפרד של המילון הפוליטי באמריקה הלטינית בימים האלה, בדרך מצד השמאל נגד הימין. בכל חלקי היבשת מתפתח בוז כלפי עצם רעיון הדמוקרטיה. סקר רחב הראה לפני שנתיים, כי 70% ויותר אינם מרוצים מן הדמוקרטיה. בברזיל, רק 40% תומכים בהמשך קיומה. יותר מחצי הנשאלים ביבשת אמרו, ש״לא איכפת להם אם ממשלה בלתי־דמוקרטית תעלה לשלטון ובלבד שהיא תפתור את הבעיות״.
״פסגת האמריקות״ הראשונה התקיימה ב־1994. זה היה זמן של אופוריה בשביל חסידי הדמוקרטיה הליברלית הקפיטליסטית בעולם כולו, גם באמריקה הלטינית. תגובת הנגד התחילה בוונצואלה, ב־1998. תערובת של סוציאליזם ושל פופוליזם התפשטה על פני חלקים גדולים של היבשת. בזכות גאות של מחירי מינרלים וחומרי גלם, ממשלות שמאל יכלו לפזר הון עתק.
זה הסתיים לפני עשר שנים, אבל קסמה של הדמוקרטיה הליברלית פג, וארה״ב התקשתה לחדש אותו. סין מתדפקת על כל הדלתות, ומציעה אשראי נדיב בלי תנאים פוליטיים. בייג'ינג אפילו התלוננה השבוע על נידוי שלושת הדיקטטורים. היא הכריזה שכולם צריכים להיות מוזמנים לפסגה. ביוני 1942 לא היה רעיון מגוחך יותר, כנראה, מאשר הציפייה לתפקיד סיני פעיל ביבשת אמריקה. אבל הרבה מים זרמו מאז באוקיאנוס השקט, ומי יודע מה יקרה במידוויי בפעם הבאה.
_________________
רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny