ספינת קידוח טורקית בנמל היידרפאשה / צילום: Shutterstock
המדיניות הכלכלית של נשיא טורקיה רג'פ טאייפ ארדואן הובילה את מדינתו לשפל חדש בשבוע שעבר, כאשר האינפלציה הגיעה לקצב שנתי של 73.5% - הגבוה ביותר מאז שנת 1998.
במקביל ובהקשר ישיר, הנשיא מוטרד מסוגיית הגבולות הימיים ומחוסר העצמאות האנרגטית של מדינתו. בעקבות כך, הוא ביטל בשבוע שעבר שיחות עם הדרגים הבכירים של יוון. "אתם ממשיכים לעשות לנו הופעות עם המטוסים שלכם", אמר הנשיא בנוגע לגיחות אוויריות יווניות שמתבצעות בים האגאי. "מה אתם עושים? תתעשתו. האם למדתם שיעור מההיסטוריה?"
ארדואן נמנע, כצפוי, מהתייחסות לכך שההתגרויות הן הדדיות. נוסף על הרצון לחזק את הכלכלה, נשיא טורקיה כבר מביט לעבר הבחירות שיתקיימו בעוד 12 חודשים, ומבין שהוא זקוק לפעולות שיגרפו הון פוליטי. בתקופה שבה הוא נמנע מעימותים עם ישראל, בשל שאיפתו לחתימה על הסכם רכישת גז טבעי, הוא פונה לעימות דיפלומטי מול יוון - כזה שמועיל לו מול כל העם הטורקי, שנחשב ללאומני מאוד.
יוון: העימות איתה משכיח צרות
בדומה לדרך פעולתה בסוגיות בינלאומיות רבות, טורקיה נוקטת במדיניות לעומתית בכל הנוגע לאמנות הבינלאומיות של הגבולות הימיים. בניגוד ליוון, אנקרה סירבה לחתום על אמנת המדף היבשתי ועל אמנת חוק הים של האו"ם (UNCLOS). אמנם על אמנת חוק הים גם ישראל לא חתומה, אך במקרה של טורקיה - אי החתימה נובעת מהתנגשות תזות מנוגדות.
התזה הראשונה והרווחת בקהילה הבינלאומית היא שאיים הם חלקי יבשה עצמאיים שאינם קשורים ליבשת הגדולה. כלומר, לכל אי - יווני במקרה הזה - יש מדף יבשת עצמאי, שבעקבותיו הוא זכאי למים טריטוריאליים של 12 מייל ימי.
מנגד, התזה ההפוכה של טורקיה רואה בכל האיים היווניים כהמשך של אנטוליה. לשיטתם, רעידות אדמה גרמו לכניסת מים בין היבשת לבין האיים, כולל קפריסין. לכן, בראיית אנקרה, כל האיים נגזרו מהיבשת הגדולה ולכן אינם זכאים ל-12 מייל ימי. היעדר ההסכמות בנושא זה הוביל ל’פשרה’ בין טורקיה ליוון וכיום כל אי זכאי ל-6 מייל ימי. טורקיה כבר הכריזה שקביעה יוונית חד-צדדית של 12 מייל ימי תהווה מבחינתם הכרזת מלחמה, משום שאפילו לדייגים לא יהיה מרחב פעילות.
ובכל זאת, יש סוגייה שמטרידה את אנקרה הרבה יותר מאשר אותם הדייגיים - חוסר העצמאות האנרגטית שלה. לכן, תחת משרד האנרגיה ומשאבי הטבע של טורקיה מופעלות שתי ספינות מחקר סייסמי, שנועדו לבחון האם קרקעית הים מאפשרת קידוח, ואף שלוש ספינות קידוח שמטרתן לאתר את הגז.
ריבוי ההשקעות של ממשלת ארדואן בחיפושי הגז הוביל לאיתור מאגר "טונה-1" בים השחור, שמוערך ב-14.3 טריליון רגל מרובע. המאגר נמצא בשטח שמוכר על ידי הקהילה הבינלאומית בתור חלק מהמים הכלכליים הבלעדיים של טורקיה וההפקה ממנו עשויה להתחיל בשנה הבאה.
עם זאת, אנקרה מבצעת משחק מסוכן בהרבה בים התיכון והאגאי, שבו היא מכריזה חדשות לבקרים על "NAVTEX " - שטח צבאי סגור בים, בשטחים שבכלל לא מוכרים על ידי הקהילה הבינלאומית כשייכים לה. היא עושה זאת הן לחיפוש אחר אוצרות טבע והן עבור הפגנות כוח צבאיות.
"בחברה הטורקית, ברגע שיש עימות עם יוון, הוא עשוי להשכיח את כל הצרות היומיומיות", אומר לגלובס ד"ר חי איתן כהן ינרוג’ק, מומחה לטורקיה במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב ובמכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון. במצב שכזה, העם מתלכד סביב הדגל - בדיוק כפי שארדואן היה רוצה שיקרה. עם זאת, חלק מהעם שנמצא בגוש האופוזיציה חושב שזה משבר מלאכותי. הפוליטיקאים היריבים חושבים שארדואן ינסה להרוויח תועלת פוליטית מהמשבר".
לדברי ינרוג’ק, העימות עם יוון הוא לאומי. "הטורקים מכנים את הדוקטרינה הלאומית ‘המולדת הכחולה’, וזה כשלעצמו לא מאפשר להם שום ויתור מהמפה שעליה הם הכריזו. כחלק מהדוקטרינה נגזרו גם הטענות הטריטוריאליות הימיות. חיפושי הגז הטורקיים בים התיכון מתבצעים בהתאם לגבולות שנטענו במסגרת המולדת הכחולה, ומתוך כך נגזרת תמיכת העם הטורקי במשימה הלאומית".
קפריסין: תופסת מקום מרכזי
הפגנות הכוח הטורקיות מתבצעות לא רק כלפי יוון, אלא גם מול קפריסין שתופסת מקום מרכזי בעימות בין יוון ובנות בריתה לבין טורקיה. בדומה למצב מול אתונה, גם מול קפריסין מדובר בעימות על רקע לאומני ואף דתי.
בעקבות הפיכה צבאית יוונית-לאומנית בקפריסין ב-1974, טורקיה החליטה לפלוש לאי. אותה הפעולה, שנועדה לכאורה לשרת את המיעוט הטורקי בקפריסין, הובילה בסופו של דבר להקמת הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין ב-1983. מדינה דה-פקטו שמוכרת רק על ידי טורקיה.
אותה ההכרה הובילה לכך שאנקרה מצהירה שוב ושוב על זכות הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין למים כלכליים, שבהם מתאפשר לה, בין השאר, לחפש גז טבעי. עצם העובדה שאבטחת המדינה נעשית דה-פקטו ע"י צבא טורקיה - מבהירה מי יחפש באותו השטח הימי גז.
מבחינת קפריסין, אמנם אלו אינם שטחים עצומים, אבל הם משמעותיים. אותם חיפושי הגז הטורקיים במים כלכליים מוכרים על ידי הקהילה הבינלאומית כשייכים לרפובליקת קפריסין ולא לרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין.
ישראל: וושינגטון מנעה עימות
ישראל נכנסה לתוך ליבת העימות הימי המשולש של אנקרה-אתונה-ניקוסיה בינואר 2020. בשנה זו חתמה המדינה על הסכם "איסטמד" עם יוון וקפריסין, שלפיו באמצעות תקציב של יותר מ-9 מיליארד דולר ייפרס צינור מאסדת לוויתן לקפריסין, ומשם לכרתים, לעומק יוון - ואף לאיטליה. ברמת הגבולות הימיים, המקטע שיועד להיפרס בין קפריסין לכרתים תוכנן לעבור בשטח נרחב שנמצא במחלוקת בין יוון לבין טורקיה בים התיכון - מה שהיה עלול להוביל לעימות דיפלומטי משמעותי בין ירושלים לאנקרה.
"האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל באיסטמד לא השתנו, אלא התחזקו", אומר לגלובס ד"ר אלדד בן אהרון, מרצה במחלקה ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטת כרונינגן בהולנד, עמית מחקר במכון לשלום ולעימות פרנקפורט בגרמניה, ומומחה למדיניות החוץ של ישראל וליחסיה עם טורקיה. "אינטרסים אלו מתבססים על שורה של תחומי עניין משותפים: פוליטיקה, כלכלה, תיירות, תרבות ושיתוף פעולה בין אירגוני חברה אזרחית. כמו כן, קפריסין ויוון גם חברות באיחוד האירופי וזה אינטרס ישראלי שמדינות חברות באיחוד יוכלו להשפיע על החלטות שקשורות לישראל".
המתיחות בין ירושלים לאנקרה ‘נפתרה’ דווקא באמצעות וושינגטון: ממשל ביידן משך בינואר השנה את התמיכה האמריקאית במיזם, ובכך רוקן אותו מהיתכנות כלכלית כלשהי. ברמה המדינית ואף הצבאית קשה לצפות כיצד טורקיה הייתה נוהגת מול פריסת הצינור בים התיכון, על אחת כמה כמה בהתחשב בהסכם הגבול הימי שעליו חתמה עם ממשלת ההסכמה הלאומית של לוב ב-27 בנובמבר 2019.
אותו ההסכם עם לוב המציא, יש מאין ברמה הבינלאומית, גבול ימי בין טורקיה ללוב - על חשבון יוון ומצרים. ה"נסיגה" האמריקאית מתמיכה באיסטמד הובילה לא רק לשמחה באנקרה, אלא גם למפנה ביחסיה עם ירושלים. רצף האירועים התגלגל לכדי התקרבות ישראלית-טורקית - על רקע שאיפת אנקרה לרכוש גז טבעי מאותה אסדת לוויתן שהייתה מיועדת להתחבר באמצעות צנרת לקפריסין וליוון.
"שיפור היחסים עם טורקיה איננו משחק סכום אפס מול הברית ההלנית", אומר ד"ר בן אהרון. "המחוייבות של ישראל לברית ההלנית היא חזקה ואיתנה, תישאר כזו ואיננה קשורה לנרמול עם טורקיה. הביקורים של הנשיא הרצוג ביוון ובקפריסין, לפני הביקור באנקרה, היוו מסר חשוב שניתפס כמראה מחויבות ורגישות לחששות של הצד השני מהנרמול בין אנקרה לירושלים".
מצרים: לא עושה הנחות
הגורם האחרון והמשמעותי למדי בסוגיית הגבולות הימיים במזרח הים התיכון ככלל, ובנושא הגז הטבעי בפרט, היא מצרים. בשטח שכנתה של ישראל קיים מאגר הגז "זוהר" הכולל 850 BCM (גדול ב-40% ממאגר לוויתן הישראלי) ומהווה מיני-מעצמה אזורית בכל הנוגע להנזלת הגז הטבעי - כולל זה הישראלי.
בשנה שעברה, לדוגמה, מצרים הגיעה לשיא של עשר שנים בייצוא גז מונזל: 6.8 מיליון טונות, יותר מפי ארבעה מב-2020. מבחינת ההכנסות מייצוא גז, אלו זינקו ב-768% בתוך שנה, מ-456 מיליון דולר ב-2020 ל-3.959 מיליארד ב-2021. המגמה נמשכה גם בתחילת 2022: בארבעת החודשים הראשונים של השנה, היקף ההכנסות גדל ב-98% ל-3.892 מיליארד דולר.
ועתה, הנשיא עבדל פתאח א-סיסי לא מקל על מקבילו הטורקי בהליכי הנורמליזציה. אמנם ההליכים עוסקים באי ההסכמות על הגבול הימי בין המדינות - אך בראש ובראשונה מתמקדים בתנועת האחים המוסלמים ובבכיריה המצריים שמתגוררים בטורקיה. נשיא טורקיה נקט בפעולות כמו סגירת ערוצי טלוויזיה שמזוהים באופן מובהק עם האחים המוסלמים, אבל לקהיר זה לא מספיק. כיום, ארדואן כבר מבין היטב שאם הוא חושק בגז הטבעי ובאינטרסים נוספים שבהם א-סיסי עשוי לסייע לו - הוא יידרש להרבה יותר מכך.
מתיחות היסטורית ואיבה הדדית: שורשי העימות בין טורקיה ליוון
אחד מהעימותים הממושכים והעמוקים ביותר בעולם הוא זה שבין העם הטורקי לעם היווני. כדי להתחקות אחר שורשיו צריך לחזור עד לאירוע השיא הראשון שהתרחש אי שם לפני 569 שנה: הישגו ההיסטורי של סולטאן האימפריה העות’מאנית, מהמט השני - כיבוש בירת האימפריה הביזנטית, קונסטנטינופול, ב-29 במאי 1453. בכך, למעשה, הוא החריב את האימפריה כולה ואף הוביל להמרת איה סופיה מכנסייה למסגד.
אירוע השיא המשמעותי הבא בין המדינות פרץ ב-1821, בדמות מלחמת העצמאות היוונית. בפי היוונים המלחמה הזו מכונה "המהפכה היוונית של 1821", בהשראת המהפכה הצרפתית. אותה מלחמה הובילה לבסוף להכרה הבינלאומית בעצמאות יוון ב-1832, שנקבעה במסגרת אמנת קונסטנטינופול.
העימותים בין המדינות נמשכו ביתר שאת בעשור השני והשלישי של המאה ה-20 במלחמות הבלקן, במלחמת העולם הראשונה ואף במלחמת העצמאות הטורקית. אך ב-1930 הגיעה הבשורה ההיסטורית: מוסטפא כמאל אטאטורק, מנהיג טורקיה שבעצמו נולד בסלוניקי, הקים עם ראש ממשלת יוון אלפתריוס וניזלוס יחסים דיפלומטיים.
אולם, אותם יחסים לא פתרו מעולם את המתיחות ההיסטורית בין העמים והממשלות, את השימוש באיבה ההדדית לגריפת הון פוליטי, ומעל הכל: את העימותים החוזרים והנשנים, בעיקר בזירה הדיפלומטית, בכל הנוגע לגבולות בין המדינות ככלל ולגבולות הימיים בין המדינות בפרט.
מומחה אנרגיה בכיר: "צינור גז ישראלי־טורקי ישנה את היחסים באזור"
סוגיית הגז הטבעי במזרח הים התיכון ככלל, וייצוא הגז הישראלי בפרט, תופסת מקום מרכזי בדיון על פתרונות אפשריים למשבר האנרגיה העולמי, שפרץ בעקבות פלישת רוסיה לאוקראינה. "משבר האנרגיה גורם לכך שגילויי הגז של ישראל בים התיכון עשויים להפוך אותה בטווח הבינוני לספקית גז לאירופה", אומר בראיון לגלובס ד"ר אומוד שוקרי שמציין כי ישראל מוכרחת להפוך את הגז שמופק לכדאי ברמה הכלכלית.
ד"ר שוקרי נחשב לאחד מהמומחים בעלי שם עולמי שעוסקים בנושא דיפלומטיית אנרגיה. הוא גדל בארדביל שבאיראן וכיום עובד כיועץ ב- GSA, חברת ניהול סיכונים גיאו-פוליטיים שפועלת מוושינגטון ומתמקדת במדינות מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (GCC). בד בבד, הוא משמש כפרשן לנושאי אנרגיה בכלי תקשורת טורקיים.
"הצורך הטורקי בגז הישראלי אינו דחוף. עם זאת, צינור גז ישראלי-טורקי עשוי לשנות את יחסי האנרגיה באזור ונדרשת גם מעורבות קפריסאית".
החוקר הבכיר אף מתייחס לאפשרות של מיזם משולש ישראלי-טורקי-מצרי. "משבר האנרגיה עשוי להוביל להעמקת היחסים בין אנקרה לתל אביב ולהגביר את היקף המסחר בין המדינות. בשל היעדר מקורות המימון של צינורות הגז באזור, מיזם שבו ישראל תייצא גז לאירופה נמצא על הפרק. בה בעת, הגז המצרי יכול אף הוא להיות מיוצא לטורקיה דרך צנרת ישראלית".
רוסיה נותרה הספקית העיקרית של טורקיה
בנוגע למקורות ייבוא הגז של טורקיה, שאליהן ישראל עשויה להצטרף, החוקר הבכיר מציין כי "רוסיה היוותה ספקית אמינה במשך שנים, על אף המחיר היקר שלגביו תמיד יש תהיות. בשנים האחרונות, טורקיה הפנתה תשומת לב רבה להרחבת מקורות האנרגיה - ובמסגרת זאת הגבירה בשנה שעברה את היקף הגז המיובא מאזרבייג’ן".
ככלל, נשיא אזרבייג’ן אילהם אלייב התגאה השבוע כי מדינתנו ייצאה אשתקד 22 BCM (מיליארד מטרים מעוקבים) גז טבעי, השנה היא צפויה להגיע ל-24 - ובשנה הבאה אף יותר. ד"ר שוקרי מסביר כי על אף הגז האזרבייג’ני, "רוסיה נותרה הספקית העיקרית של טורקיה, והפלישה לאוקראינה הובילה לעלייה משמעותית של מחירי האנרגיה".
מבחינת העתיד הרחוק יותר, הסכם ייבוא הגז של טורקיה מאיראן צפוי להסתיים ב-2026 - ולריק הזה עשויה להיכנס ישראל. "טורקיה עשויה לייבא יותר גז מונזל מארה"ב ומאפריקה כדי להרחיב את המקורות", ממשיך ד"ר שוקרי, "היא גם צפויה להתחיל הפקה ממאגר הגז בים השחור בשנה הבאה, ולייבא יותר מאזרבייג’ן ומהאוטונומיה הכורדית בעיראק".