דוגמנית של המותג, שנות השישים. הפשרה הסופית בין הצדדים סוכמה בתנאי שלא תפורסם ברבים / צילום: אנה ריבקין - בריק באדיבות הארכיון הציוני המרכזי ירושלים
הכתבה הוקלטה בספרייה המרכזית לעוורים ולבעלי לקויות קריאה
ד"ר דוד שור הוא מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. הכתבה מבוססת על פרק פרי עטו שפורסם ב"סיפורי משפט" (בעריכת פרופ' איסי רוזן־צבי, פרופ' הילה שמיר, שי אספריל, הוצאת עם עובד)
היישוב היהודי כפר עטה הוקם בעמק זבולון בשנת 1925. תשע שנים לאחר מכן ייסד במקום אריך מולר, בן למשפחת תעשיינים יהודים מצ'כוסלובקיה, מפעל טקסטיל ששמו ATA , על שם היישוב. בעלי המפעל ועובדיו לא היו עקביים באיות שמו בעברית, אך בסוף התקבע השם "אתא" (שמאוחר יותר הציע ש"י עגנון עבורו את ראשי התיבות "אריגי תוצרת ארצנו"). לימים הוא אף הפך לבסיס שמה של קריית אתא, עת היה כפר עטה למועצה מקומית ב־1941.
עם השנים הלך מפעל אתא וצמח והיה לאחד התאגידים הגדולים בישראל. הוא ייצר בגדים איקוניים: מדי צבא, בגדי עבודה בעבור פועלים וקיבוצניקים ובגדי תנועות נוער. שלא כמו רוב מפעלי הטקסטיל בארץ, תשלובת אתא עסקה בכל שלבי הייצור, מהסיב עד המוצר המוגמר. הצלחתו הכלכלית של המפעל, גם ביצוא, סיפקה תעסוקה לאלפי עובדים, מטבע זר למשק הישראלי המבודד ותקבולי מסים לאוצרה של המדינה הצעירה. בשנת 1964 אף נמכרה השליטה בו לאיש עסקים יהודי משווייץ, ולאתא מונה מנכ"ל חדש - עמוס בן־גוריון, בנו של ראש הממשלה, קצין צבא וניצב משטרה בדימוס.
אלא שלהצלחת המפעל ולצמיחתו נלווה מחיר סביבתי. מאמצע שנות החמישים הותקנו בו מערכות קירור ואוורור, והרעש שבקע מהן היה מחריש אוזניים. "אחרי יום עבודה אין אנו יכולים, בגלל הרעש האיום, לישון או לנוח", התלוננו תושבים שהתגוררו בסמוך במכתב לרשויות, "אף ילדינו סובלים מחוסר שינה".
עם זאת, כל ניסיונות הפנייה לרשויות - למשרד הבריאות, למשרד ראש הממשלה, למועצה המקומית וגם למועצה למניעת רעש וזיהום אוויר - העלו חרס. מהנדס המחוז של משרד הבריאות אמנם התדיין על כך רבות עם הנהלת אתא, אך לא הפעיל את סמכויותיו למנוע מטרדי רעש. הנהלת החברה בעצמה הבטיחה שוב ושוב לפעול בנושא, אך בין שלא הצליחה ובין שלא רצתה - הבעיה לא נפתרה.
"השכונה שלנו הפכה לסלאמס"
אחד מאותם תושבים שסבלו מהמפגע היה זאב שוורץ. שוורץ, עולה חדש מבוקובינה, היה ממקימי היישוב כשב־1934 רכש מגרש של שני דונם בכפר עטה, עליו בנה צריף קטן וגר בו עם אשתו וילדיו. הוא עבד כמנהל עבודה בבית חרושת וולקן באזור, וכעשור לאחר מכן החליף את הצריף בשלושה מבנים, אחד מהם בית דו־קומתי. שוורץ גר בקומה השנייה של הבית, אחיו משה ומשפחתו גרו בקומת הקרקע, וחמש דירות קטנות עמדו להשכרה.
אלא שלדבריו, הרעש מהמפעל הסמוך מנע ממנו להשכיר את דירותיו. "עבדתי קשה, אך בשובי הביתה לא הייתי מצליח לנוח", צוטט אז בעיתון מעריב. "רעש המכונות מרט את עצבי, ובגלל קרבת המפעל והרעש גם ירד פלאים ערך הרכוש שלי - שלושה בתים שעמדו על שטח של שני דונם. השכונה שלנו נהפכה למעין סלאמס".
בתחילת שנות השישים פנה שוורץ אל הנהלת אתא והתלונן. מהנדס המפעל הבטיח להעביר את המכונות למקלטים, אך דבר לא נעשה. שוורץ גם הציע לחברה לקנות את ביתו, אלא שהיא לא הייתה מוכנה לשלם את המחיר שדרש, אלא הרבה פחות. על כן החליט שוורץ לפנות לאפיק המשפטי.
הוא כמובן לא היה היחיד ששקל לתבוע את המפעל, אך רוב תושבי קריית אתא היו פועלים שהרוויחו משכורת צנועה, ללא יכולת לממן תביעה כזאת, והם גם חששו להיות מוקעים: בסביבה ההסתדרותית של הקריות תביעה נגד המעסיק הגדול באזור, שהייתה יכולה לגרום לפיטורים נרחבים, לא הייתה דבר של מה בכך.
אבל שוורץ, גבר חסון ועקשן, גמר בלבו לתבוע את המפעל. הוא פנה לעורך דין צעיר, גם הוא עולה מבוקובינה, ששמו מנחם נאמן (לימים סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה). אף שהנתבע היה תאגיד ענק במונחים של שנות השישים הסכים נאמן לקחת את התיק. שוורץ הבין שסיכוייו אינם גבוהים, אך סבר כי התביעה תגביר את הלחץ על הנהלת המפעל להסכים לקנות את ביתו במחיר הוגן.
"עלול להמית שואה על אתא"
באפריל 1968 הגיש עורך הדין נאמן את תביעתו של שוורץ לבית משפט השלום בחיפה, וזו נידונה לפני השופט פריץ גליק. את המפעל ייצג פרקליטו הקבוע עו"ד אלחנן לוי. השופט גליק ניסה לגשר בין הצדדים ואף ביקר במפעל, אך המנכ"ל בן־גוריון סבר שאין לו סיבה להתפשר: "מה תעשה? תסגור את אתא?", התגרה בשופט, ואף כינה אותו "אומגליק" (אסון ביידיש). הוא כנראה גם קיווה לגרור את ההליכים בתקווה שהתובע הישיש יסכים לבסוף לפיצוי נמוך או אפילו ילך לעולמו לפני שיגיע התיק להכרעה.
עו"ד נאמן הכין את התשתית הראייתית של התביעה ביסודיות, וכמה מומחים מדדו את רמות הרעש בדירתו של שוורץ ומחוצה לה, והעידו. גולת הכותרת הייתה עדותו של פרופ' ליאו שאודינישקי, ראש המחלקה לאקוסטיקה שימושית בטכניון, שאמר שמדד 57-58 דציבלים בחדר השינה של שוורץ בשעות 21:00 עד 23:00 (לפי הנוהג שהשתרש בארץ המפלס המקסימלי באזור מגורים הוא 38 דציבלים בלילה).
עו"ד לוי, בסגנון תוקפני ומתלהם, טען להתיישנות וחוסר יריבות וציין כי במקרה הזה יש להתחשב ב"מאזן הנוחות" - מבחן משפטי ששוקל זה מול זה את הנזק המסתבר שייגרם לצדדים בכל אחת מההכרעות. לדברי אתא, אם הייתה תביעתו של שוורץ מתקבלת, הנזק הכלכלי עבורה היה גדול לאין שיעור.
אלא שבית המשפט דחה את טענותיה, וקבע שמפלס הרעש שנמדד בביתו של שוורץ הוא "מטרד רציני ליחיד" ושעל הנתבעת להפסיק להפעיל את מערכות האוורור והקירור עד שיוכח כי מפלס הרעש אינו עולה על הערכים שציין המומחה. בית המשפט אף דחה את הטיעון המבקש להתחשב במאזן הנוחות והפנה לתקדימים של בית המשפט העליון וללשון פקודת הנזיקין.
בן־גוריון ועו"ד לוי נדהמו מפסק הדין הנועז. לא זו בלבד שהוא עשוי לגרום לפיטורים נרחבים ופגיעה חמורה במשק המדינה, הוא גם ניתן ב־19 באוקטובר 1973, כשכוחות צה"ל נלחמים בשני צדי התעלה, החרמון בידי הסורים והמפעל עובד כמעט אך ורק למען מדי צה"ל והמאמץ לניצחון במלחמה. באתא לא אמרו נואש, וערערו לבית המשפט המחוזי בחיפה. אלא שגם שם, בפסק דין שכתב השופט ברוך כספי, טיעוניו של עו"ד לוי נדחו אחד לאחד.
אם פסק הדין של הערכאה הראשונה, שאיים להשבית את המפעל הגדול ממלאכתו, עבר בדרך כלשהי ללא תשומת לב יתרה של העיתונות, לא כך היה עם החלטת המחוזי. בזמן שעורכי הדין התגוששו בערכאות השונות בעניין עיכוב ביצועו של פסק הדין החלו העיתונים לפרסם כתבות על הסיפור. "פסק דין שאין לו תקדים בחומרתו בתולדות המשפט הישראלי", תיארו אותו במעריב. הכתב דוד זוהר אף הדגיש כי בית המשפט הורה לאסור הפעלה של "מערכות מכונות חיוניות", "דבר שפירושו שיתוק כל הקונצרן, המעסיק 3,000 עובדים. הסיבה: רעש המכונות מפריע את מנוחתו של ישיש בן 78, זאב שוורץ".
"אתא גם התחייבה לבצע עבודות בהיקף נרחב למשרד הביטחון", כתב זוהר, "וביצוע הצו על ידי המפעל עלול להמיט שואה כלכלית על אתא ועובדיה".
הפועלים בצד של ההון
שוורץ עצמו סבר שעובדי אתא, למרות האיום על משרותיהם, יעמדו לצדו, שכן הבינו שהחברה הייתה יכולה לסיים את הפרשה באמצעות התקנת אמצעים טכנולוגיים שיפתרו את בעיית הרעש או רכישת מגרשו במחיר מלא.
אך הוא טעה. מזכירות מועצת פועלי חיפה החליטה להיאבק נגד "שיתוק המפעל". במאבק על המטרד התעשייתי באזור, העבודה המאורגנת התייצבה עתה בצד של ההון והתמידה בעמדה זו עד סוף הפרשה.
בן־גוריון הבין שהטקטיקות המזלזלות והתוקפניות שנקט עד כה לא הועילו ופעל בשני כיוונים חדשים. ראשית, הוא שכר את שירותיו של פרופ' שאודינישקי כדי להכין תוכנית להפחתת הרעש עד לרמה המותרת. צעד זה היה אמור לסייע בשכנוע בתי המשפט להשהות את הצו נגד המפעל בזמן העבודות לפתרון הבעיה, בתקווה שבסופו של דבר יבוטל סופית. שנית, הוא שכר את עו"ד ארנולד שפאר הירושלמי, אחד הליטיגטורים המובילים בישראל, כדי שייצג את החברה בבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
החלפת הצוות המשפטי החלה להניב פירות כשנשיא העליון שמעון אגרנט העניק לחברה את הרשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אך לפני כן חלה עוד התפתחות מעניינת - בהסדר שהושג בעליון הוסכם שפסק הדין של בית המשפט המחוזי יעוכב עד ההכרעה בבקשת רשות הערעור, אך כתנאי הנהלת המפעל תשלם לזאב שוורץ ולאחיו פיצויים חודשיים כדי לממן שכר דירה במגורים חלופיים. במצב זה הגיע הסכסוך לדיון בבית המשפט העליון בהרכב בראשות הנשיא אגרנט והשופטים משה לנדוי ומאיר שמגר.
השופט שמגר מטיל פצצה
העברת הטיפול בערעור לעורך הדין שפאר נתנה אותותיה. הסיכומים שהגיש נכתבו בסגנון מכובד ובלתי מתלהם והציגו דיונים נרחבים ושקולים.
עו"ד שפאר טען שהמצב העובדתי השתנה מאז פסקי הדין של המחוזי. הוא תמך זאת בתצהיר חדש של פרופ' שאודינישקי, שפירט את הצעדים שנקטה החברה בהנחייתו, צעדים שנועדו להפחית את הרעש הנוצר במערכות הקירור והאוורור של המפעל לרמות סבירות. מלבד זאת, המומחה ביקש לעדכן את דעתו המלומדת בעניין רמות הרעש המותרות: "מאז מתן עדותי בבית משפט השלום", נכתב בתצהיר, "הגעתי למסקנה שבאזור מגורים טהור מפלס הרעש הסביר בשעות היום הוא 50 דציבל ובלילה 40 דציבל".
מאחר שפסק דינו של השופט גליק בערכאה הראשונה התבסס על עדותו של שאודינישקי, עו"ד שפאר טען שגם בשלב הערעור יש לקבל את עדותו. אולם השופט שמגר, שעליו הוטל לכתוב את פסק הדין, דחה את בקשתו ואף ביקר את המעבר של העד מצד התובעים לצד הנתבעים כ"תופעה בלתי רצויה".
טיעון נוסף של עו"ד שפאר היה שעל בתי המשפט להימנע ממתן צו נגד המפעל לנוכח העובדה שמאזן הנוחות נוטה לטובתו. שמגר היה צריך להכריע בשאלה אם יש לאשר את הצו של המחוזי נגד המפעל נוכח הנזק הרב הצפוי לחברת אתא, לעובדיה ולציבור מהפסקת פעילותו של המפעל. פרקליט החברה טען, כמו קודמו בערכאות הנמוכות, שלפי פקודת הנזיקין, על בית המשפט להימנע ממתן צו גם כשמאזן הנוחות נוטה לכיוון הנתבע. עו"ד שפאר תיבל את עמדתו במובאות רבות מהפסיקה הבריטית והישראלית, והשופט שמגר התייחס לטיעונים האלה בכובד ראש.
ואז, בפנייה חדה שתתברר כרעידת אדמה במשפט הישראלי, פתח השופט שמגר חזית חדשה - לא נגד עו"ד שפאר ולא נגד אתא, אלא נגד גוף שלא הוזכר עד אז בכל שמונה השנים שבהן התנהלו הדיונים בפרשה. זו אף הייתה הפעם הראשונה שבה התייחסו אליו בפסיקה הישראלית בכלל. בהתייחסו לציטוטים של מלומדים אנגליים בדבר הצורך לערוך מאזן נוחות קישר השופט שמגר את עמדתם לדברים אשר לא דיברו ולא עלו על לבם: "בטרם יינתן צו מניעה צריך לערוך את מאזן הנתונים הכלכליים ולתת משקל ראוי לציפיות בדבר מהות הנזקים הכספיים שינבעו מהטלת איסורים והגבלות על הגורם הפוגע, האחראי למטרד", כתב שמגר.
בנקודה זו ציטט השופט מהספר של חוקר המשפט ריצ'רד פוזנר, ספר היסוד של הגישה הכלכלית למשפט, שלפיו בסכסוך בין שימושי קרקע מתנגשים יש להקצות זכויות לצד ששימושו שווה יותר - כלומר לא לתת צו מניעה נגד מטרד כשמאזן הנוחות נוטה לטובת בעל המטרד. הטיעון הכלכלי הזה אמנם תמך בעמדת המפעל, אך לא עו"ד שפאר ולא המלומדים שביסס עליהם את טיעונו הכירו את התיאוריה הזאת.
אלא שבהמשך דחה שמגר את הטיעון שיש להכריע בשאלת מתן הצו על בסיס שיקולים כלכליים בלבד: "אין יסוד לסברה כאילו יש לערכים כלכליים השוואתיים משקל מכריע, הקובע, כאילו על פי נוסחה מתמטית, את התוצאה בבחירת התרופה. סברה זו מתעלמת מן המרכיב היסודי של הסוגיה המשפטית שבפנינו, שהיא הגנת האדם בפני פגיעה והבטחת קיום אנושי בתנאים סבירים. מדידת זכויותיו בנזיקין של הפרט על פי משקלו הכלכלי ותו לא היא דבר שאין הדעת סובלתו".
מה לניתוח כלכלי ולכאן?
המילים האלה, המהדהדות במשפט הישראלי עד עצם היום הזה, הביאו פרסום רב לפסק דין זה של השופט שמגר. "בולט פסק דינו בפרשת אתא נ' שוורץ, שבו הסתייג מהיצמדות לגישת הניתוח הכלכלי של המשפט", כתב אליקים רובינשטיין בסקירתו הביוגרפית של שמגר.
אך יש לתהות: ניתוח כלכלי מה לו ולכאן? מדוע נדרש השופט שמגר להסתייג מהיצמדות לגישה שכלל לא הועלתה בפניו? הצדדים לא הכירו את הגישה הכלכלית הזאת והדיון בה הפתיע אותם עד מאוד. בשנת 1976 הניתוח הכלכלי של המשפט לא היה מוכר אפילו באקדמיה המשפטית הישראלית, וגדולי המשפט האזרחי של התקופה לא עסקו בו בכלל.
יתרה מזו, למרבה הסתירה, הסתייגותו של שמגר חתרה תחת עצמה, שכן היא הייתה גם הפתח שדרכו פרץ הניתוח הכלכלי של המשפט אל תוך המשפט הישראלי והתחיל לצמוח ולצבור יוקרה והשפעה.
ייזום דיון זה מעלה גם שאלה מוחשית יותר: מנין למד השופט שמגר על הניתוח הכלכלי של המשפט? הצדדים לא הזכירו את המקורות האמריקאיים שהוא דן בהם, ולפחות כמה מהם לא היו זמינים בספריית בית המשפט העליון בזמן שהוא כתב את פסק הדין.
פתרון לתעלומה עולה כנראה מפסק הדין עצמו. סמוך לדיון בספרות של הניתוח הכלכלי של המשפט אזכר שמגר גם סדרה של מאמרים פרי עטו של אוריאל רייכמן בנושא זיקת הנאה במקרקעין, שפורסמו בעת שהותו באוניברסיטת שיקגו כתלמיד מחקר. מאמריו של רייכמן הזכירו את הניתוח הכלכלי רק בדרך אגב, אך ההפניות שלו היו בדיוק למקורות שציטט השופט שמגר. בתקופה זו ספרו של פוזנר התחיל להכות גלים גם בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, וכך המתמחה הסטודנט של השופט שמגר הביא את המקורות הללו מספריית המשפטים בהר הצופים ללשכת השופט במרכז העיר. תצלומים שנמצאים בתחתית תיק בית המשפט, של עמודים מהמאמר של רונלד קוז (שטוען כי כדי להשיא רווחה חברתית יש להקצות זכויות לצדדים המעריכים אותן יותר), ומשני פסקי הדין ממדינת ניו יורק שנידונו על ידי החוקרים גווידו קלברזי ודגלאס מלמד מחזקים את המסקנה כי השופט שמגר התעמק במקורות הללו ולא הסתפק בהכרתם מכלי שני.
אך גם אם הדרך שעשתה התיאוריה הכלכלית לפסק דינו של השופט שמגר ברורה, הסיבות שבחר לייבא אותה, בדיון נרחב שלא נראה כמותו גם בארה"ב של אותן שנים, נותרו עלומות. אפשרות אחת היא ששמגר, שופט צעיר שעיקר עיסוקו עד מינויו לבית המשפט העליון היה במישורים של המשפט הציבורי והפלילי, ניצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו להוכיח לחבריו לכס השיפוט את כישוריו האינטלקטואליים בתחום האזרחי. אפשרות אחרת היא שדווקא התנועה הכפולה והפרדוקסלית של פסק דין - הצגת הניתוח הכלכלי של המשפט ופרסומו אגב הבעת הסתייגות ממנו כדי להגן על זכויות הפרט - ביטאה את תפיסתו הליברלית: מצד אחד הוא ביקש לקדם ערכים של שוק שבאים לידי ביטוי בניתוח הכלכלי של המשפט שהציג, ומצד שני ביקש להגן על זכויות האדם הקטן.
הסבר אפשרי אחר הוא שהביקורת שהפנה השופט הליברלי כלפי הניתוח הכלכלי של המשפט הייתה מכוונת לאמיתו של דבר כלפי מטרה אחרת: התפיסה המפא"יניקית, שאומרת שיש להעדיף את טובת הכלל על פני זכויות הפרט.
מכל מקום, יהיו מניעיו של השופט שמגר אשר יהיו, בית המשפט העליון דחה את טענת המפעל שאין לתת צו נגדו עקב הנזק הגדול שייגרם לעסק, לעובדיו, למשק ולמדינה, וכך גם דחה את הערעור כולו. זאב שוורץ יצא מהערעור האחרון כשידו על העליונה.
העסקה שנשמרה בסוד
זכייתו של שוורץ בבית המשפט העליון לא הייתה סוף הסיפור. בפסק דינו הטיל השופט שמגר פצצה נוספת, כשהסביר שאם מתן צו נגד יוצר המטרד יגרום נזק גדול לציבור, תוכל המדינה להפעיל את סמכותה להפקיע קרקע לצורכי ציבור כדי לכפות על התובע את השימוש המטריד - כלומר לעשות בדיוק את מה שהוא טען כמה עמודים לפני כן שאין לעשות. עו"ד שפאר ובן־גוריון הבינו את הרמז והחלו להניע את הליכי ההפקעה.
במכתב לוועדה לענייני הפקעה על ידי מנהל מקרקעי ישראל טען עו"ד שפאר שאין ביכולתו של המפעל להנמיך את מפלס הרעש לרמה שהורה פסק הדין. הוא הסביר שחברת אתא מוכנה לרכוש את מגרשו של שוורץ בעסקה רצונית, אך טען שערך השוק של הנכס הוא 400 אלף לירות, ואילו שוורץ דורש מחיר גבוה פי שניים וחצי. אמנם החברה הייתה מוכנה לשקול לשלם מחיר מופקע תמורת פתרון הבעיה, אך חששה שזה יעודד גל של תביעות נוספות משכנים. מה שכן, באתא כנראה קיוו שאיום ההפקעה יגרום לשוורץ להתפשר על המחיר.
הוועדה לענייני הפקעה ניסתה לפשר בין הצדדים. שניהם הסכימו עקרונית למסור את שאלת גובה הפיצוי לבורר, אך הפערים בנושאים אחרים היו גדולים מדי. במרץ 1977 החליטה הוועדה להמליץ לשר האוצר לאפשר לחברת אתא להפקיע את הקרקע של שוורץ. עו"ד נאמן הגיש מיד עתירה לבג"ץ נגד הליכי ההפקעה, אך כבר בסוף אפריל בג"ץ דחה אותה.
מאחר שפסק הדין של בג"ץ פורסם, רבים סבורים כי הסיפור הסתיים בהפקעת חלקתו של שוורץ. אך ככל הנראה לא כך היה באמת. שני הצדדים הסכימו על רכישת המגרש במחיר גבוה, בתנאי שלא יפורסם ברבים. כדי להסתיר את העסקה מעיני השכנים ולהרתיעם מהגשת תביעות מטרד משלהם, כפי שדרשה הנהלת המפעל, הרכישה, אף שבפועל הייתה רצונית, בוצעה מבחינה פורמלית בדרך של הפקעה.
עם זאת, יישוב פרשת המטרד לא פתר את כל בעיותיו של מפעל אתא. בשנת 1977 הוא נמכר לחברה לישראל של איש העסקים שאול אייזנברג. הוא נקלע לקשיים כלכליים, נכנס לכינוס נכסים ב-1983 וסגר את שעריו סופית במאי 1985 - בצעד שסימן את ראשיתו של תהליך סגירת מפעלים גדולים בישראל באמצע שנות השמונים.
בינתיים, בצל הנזיפה שספג מבית המשפט העליון, זכה שאודינישקי בניצחון בזירה אחרת. הסכסוך המשפטי המתוקשר בעניין מפעל אתא הענקי חשף את היעדרם של תקני רעש מחייבים, וזה דרבן את שר הבריאות ושר הפנים לפעול סוף סוף במישור החקיקתי. ואכן, פחות מחודשיים אחרי מתן פסק הדין של השופט שמגר התקינו השרים את תקנות הרעש שקידם שאודינישקי במשך שנים, שקבעו, לפי דעתו המאוחרת בפרשת אתא נגד שוורץ, שמפלס רעש הגבוה מ־50 דציבלים ביום ו־40 דציבלים בלילה ייחשב לבלתי סביר ומטרד ליחיד.
אבן דרך בליברליזם הישראלי
פרשת אתא נגד שוורץ מציגה סיפור מעניין. אבל לא רק זה: היא בבחינת אבן דרך בתולדות הליברליזם הישראלי וזכתה במעמד חשוב במשפט הישראלי. בעת מתן פסק הדין מפעל אתא כבר לא היה בשיאו וכבר לא היה סמל לשיתוף פעולה בין בעלי הון לעובדים. אך תביעתו של שוורץ, ופסקי הדין בשלוש הערכאות שצידדו בו על אף הנזק הציבורי, כמו באו להכריז על סופה של תקופה. תם עידן הסולידריות, והחל עידן האינדיבידואליזם.
מובן שגם בחירתו של השופט שמגר להכניס לדיון בתביעת המטרד את הניתוח הכלכלי של המשפט מעצימה את החשיבות ההיסטורית של המאבק. למעט אזכורים בשולי שני מאמרים של דוקטורנט ישראלי שיושב בחו"ל, זו הייתה הפעם הראשונה שניתוח כזה חדר למשפט הישראלי, בכתובים לפחות. משם הוא התפשט באקדמיה ובפסיקה כאש בשדה קוצים. שלא כצפוי הניתוח הכלכלי של המשפט בישראל לא נולד בכתיבה אקדמית. הוא גם לא הגיע באדיבות מחקר משפטי של פרקליטים נמרצים. הוא יובא לפסיקה הישראלית בצורה כמעט ישירה מהספרות המשפטית האמריקאית על ידי שופט חסר ניסיון במשפט האזרחי.
הרגע הזה צריך אולי להשפיע על הסיפורים המסופרים על תולדות הליברליזם הכלכלי בישראל. תפיסה רווחת בציבור מתארכת את עלייתו לעידן נתניהו, לתוכנית הכלכלית של ממשלת האחדות באמצע שנות השמונים או למהפך הפוליטי בשנת 1977. היסטוריונים של הציונות, לעומת זאת, יודעים להצביע על שורשיו בתקופות קדומות יותר בהיסטוריה הציונית. אלא שייתכן שפסק הדין משנת 1976 צריך להיחשב אבן דרך נוספת בליברליזם הישראלי.
יתרה מזאת, פסק דינו של שמגר, שהטיל ספק בתוקפו המוסרי והמשפטי של הניתוח הכלכלי אך בו בזמן היה גם זה שפרסם את האסכולה הזאת בקרב משפטני ישראל, מגלה סתירות פנימיות ואמביוולנטיות בתוך הליברליזם המשפטי. שני סוגים של ליברליזם התחרו זה בזה, אחד אשר מקדש את חירות הפרט והאחר אשר מקדש את ההון המגדיל את העושר המצרפי. פסק הדין לכאורה העדיף את חירותו של הפרט, אך למעשה גם סימן את הדרך להשתמש בכוחה של המדינה כדי לקדם את האינטרסים של העסק הגדול על חשבונו, ואולי אף על חשבון הציבור. גם לסוג כזה של ליברליזם, שמדבר בשבח האדם הקטן אך מכפיף אותו לבעלי אינטרסים חזקים ממנו, יש מסורת ארוכה בישראל.