השערים של לוריא בעולם
בשנת 1986 זכיתי לשמש את רענן לוריא כאסיסטנט. היה לו שם של קריקטוריסט על, שפירסם קריקטורות ב-400 עיתונים ברחבי העולם. עבדתי אצלו כחצי שנה בדירתו במרומי ה"טראמפ טאואר" במנהטן.
אי אפשר לומר שליקקתי דבש אצלו, נדרשתי להתעדכן בכל הקשור לפוליטיקה הגלובלית ולהביא רעיונות יצירתיים למתרחש בדרום מזרח אסיה, יפן, טאייוואן דרום אמריקה ועוד.
כך, בנסיעות צפופות בסאבווי למנהטן הייתי חורש ארבעה עיתונים לפחות ומנסה לשנן ולעבד נתונים לפגישה איתו. לאחר מכן הייתי מצייר רישומי הכנה מהם הוא היה יוצר את הקריקטורה הסופית.
ממנו למדתי מה זאת עיתונות, איך יוצרים דמות קריקטורית, ומעל הכל התמקצעתי בסגנון crosshatching (רישום בקווים שתי וערב שיוצרים אפקט של הצללה) אותו סגנון שהבאתי איתי לעיתון גלובס בשנת 1989 ואיתו אני יוצר את הדמויות המאוירות שמייחדות את העיתון כבר 33 שנה.
הכל התחיל בביטאון ישן שמצאתי בארון
הכל התחיל בגיל חמש או שש, כשנברתי בארון הבגדים בחדר של אמא שלי בקיבוץ. מצאתי שם אסופת "ביטאון חיל האוויר" ישנים שכנראה היו שייכים לאבא שלי ועברו לאמא. מתוך כל הכתבות המשעממות והצילומים של מטוסים צרפתיים, שובצו גם קריקטורות של מיטב אמני תור הזהב של הקריקטורה הצרפתית. לרבות קריקטוריסט אחד של המערכת שהיה נשלח בכל גיליון לבסיס חיל האוויר אי שם, כדי להביא כתבה מקרוקטרת על הדמויות מאותו בסיס שמין הסתם כל החיל הכיר. הקריקטוריסט ההוא היה רענן לוריא.
מאז "התגלית" הזו בירכתי ארון הבגדים של אמא, כל רצוני ותשוקתי היו לצייר קריקטורות ושמרתי על אותם ביטאוני חיל האויר בקפידה במשך שנים. הסכמתי להיפטר מהירחונים המצהיבים רק ביום הולדת 11, אז קנתה לי אמא ספר של רענן לוריא (אותו אני שומר עד היום).
שיחת הטלפון שהכניסה אותי לדירה שלו
שנים עברו והלכתי ללמוד אמנות בניו יורק. יום אחד הסטודנט הצעיר והנשוי הטרי שהייתי קיבל שיחת טלפון. אבי, עליו השלום, התקשר אליי מהארץ ואמר: "שמע, ראיתי את הקריקטוריסט הזה שאתה אוהב. סיפרתי לו שאתה מצייר והוא אמר לי שתתקשר אליו. הוא רוצה להיפגש איתך".
בהתרגשות לקחתי ממנו את המספר ומיד חייגתי. רענן לוריא היה אז בשיא הקריירה שלו. הגעתי אליו לדירת השרד שלו במרומי ה"טראמפ טאוור" היוקרתי בשדרה החמישית כשבאמתחתי קריקטורות שציירתי ל"שבוע בקיבוץ הארצי".
הוא הביט בהם קלות בשוויון נפש ואמר "את זה, אל תראה כאן" (הוא התכוון למערכות העיתונים בניו יורק). "תראה", הוא המשיך. "אני צריך מישהו שיעזור לי, יש לי סינדיקאט עם 400 עיתונים ברחבי העולם ואני צריך מישהו שיוכל לצייר בסגנון שלי. אתה חושב שאתה מסוגל?".
מניסיוני בניו יורק למדתי לענות בחיוב על כל שאלה כזאת, גם אם לא היה לי מושג קלוש. "בוודאי!", אמרתי בביטחון מזויף. הוא צילם לי במכונת צילום כמה עבודות שלו ושלח אותי שאחזור לבחינה מחודשת.
אחרי יומיים חזרתי עם הציור של ראש ממשלת דרום אפריקה דאז פיטר וילם בותה. הוא הביט בציור והמהם: "אמממ מתקרב, מתקרב". הוא הושיב אותי בשולחן המטבח כשהוא בחדר העבודה הסמוך. מדי פעם הוא היה נכנס ונותן לי רישום לא גמור כדי שאשלים את הקווים האופקיים והאלכסונים איתם היה יוצר את הקריקטורה הסופית, בהתחלה הוא גם היה גוער בי אם הקווים לא היו מקבילים מספיק.
הוא ציפה ממני להרבה יותר מציור
זה לא הסתכם רק בציור. הוא ציפה שיהיה לי מושג בנבכי הפוליטיקה בארצות להן מיועדות הקריקטורות, רובם אז היו בדרום מזרח אסיה, טאיוואן, יפן וגם דרום אמריקה. הייתי חורש את כל "חדשות החוץ" של עיתוני הבוקר, אבל הוא בדרך כלל לא קיבל את הרעיונות שלי, אבל ניכר שהיה לו סיפוק מעצם ההשתדלות.
רענן היה חי כאריסטוקרט. בצוהריים הוא היה יוצא לאכול ולהיפגש עם חבריו האריסטוקרטים בפריארס קלאב (מועדון חברים סגור במרכז מנהטן) בסופי שבוע היה נוסע לאחוזה המשפחתית שלו בקונטיקט. הוא לא היה חביב במיוחד, הקור וההתנשאות שלו היו בלתי נסבלים.
לא זכיתי מצידו ליחס חם במיוחד. זכור לי בוקר אחד בו נשברתי. לא רציתי לנסוע אליו יותר ובכיתי כמו ילד שמסרב ללכת לבית הספר. הייתה זאת אשתי שציוותה עלי: "אתה תיסע ותתמודד! אצלו תלמד מקצוע!". היא כרגיל צדקה.
למען האמת, הוא היה קצת יותר נחמד בהמשך... נוח בשלום מורה ואמן דגול.
תודה רבה.
