אלון קסטיאל / צילום: שלומי יוסף
השבוע נידונה שוב שאלת שחרורו המוקדם של אלון קסטיאל. השיח בעניינו, כמו גם בעניינם של עבריינים מורשעים ידועים נוספים, הוא שיח פופוליסטי, מתלהם, צר ומנוגד לאינטרס הציבורי. איני נוקט עמדה בנוגע לגוף ההחלטה לשחרר אף אחד מן המורשעים הללו, כל תיק לגופו וכל תיק ונסיבותיו. אולם הפופוליזם שנודף מכל התנגדות לשחרור מוקדם הוא מסוכן וחותר תחת תכלית הענישה וההרתעה.
הצפיפות בבתי הכלא גורמת לשחרורים
נתחיל מן היסודות - מתקני כליאה הם משאב מוגבל. ביוני 2017 בג"ץ חייב את המדינה להרחיב ולהגדיל את מרחב המחיה של האסירים והעצירים הכלואים בישראל. המדינה התקשתה לעמוד במשימה, לאור ריבוי האסירים ו"מצוקת הדיור" בבתי הכלא. פסק דין זה הוביל למספר שינויים, וביניהם "שחרורים מנהליים" - אסירים שטרם הסתיים ריצוי עונשם מקבלים שחרור מנהלי, על מנת לצמצם את כמות האסירים שכלואים בפועל בישראל.
ועדת ביטחון הפנים של הכנסת דנה בסוף חודש מאי האחרון בצו בתי הסוהר שעוסק בסך כל מקומות הכליאה בישראל. בצו הוצע לקבוע כי תקן הכליאה בכלל בתי הסוהר ימשיך לעמוד על 14,100 עד לסוף השנה. בדיון התברר כי מצבת הכלואים בפועל גבוהה משמעותית מהתקן ועומדת על 14,900 כלואים.
הייעוץ המשפטי של שב"ס התייחס באותו הדיון לשחרור אסירים בטרם עת: "יש שחרור מנהלי רציף שמתקיים והיתה פנייה של נציבת שירות בתי הסוהר ליועמ"שית כדי לווסת ואף להרחיב אותו". אליאסף זכאי, ראש ענף תכנון כליאה בשירות בתי הסוהר, ציין בדיון כי "בשחרור מנהלי בלי ועדת שחרורים השתחררו בחודש מאי 374 כלואים, ובאפריל 478".
ח"כ אורית סטרוק התריעה בדיון מפני השימוש בצעד זה. "השחרור המנהלי הוא שחרור ללא שיקום ופוגע באסיר ובנפגעי העבירה".
נתון נוסף שיש לציין הוא עלות שהות האסירים בבתי הכלא. בנובמבר 2015 פרסמה ה"וועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים", כי עלות הכליאה הישירה הממוצעת של אסיר בישראל עומדת על כ-10,000 שקלים לחודש. בהמשך, העלות הישירה זינקה והיא עומדת כיום על למעלה מ-20,000 שקל. הזינוק בעלויות נובע בעיקרו מפסק דין של בג"ץ בעניין מרחב המחיה.
במאמר שיפורסם בקרוב בכתב העת "עיוני משפט", פרופ’ אורן גזל-אייל ופאדי מקלאדה מציינים כי העלות הממוצעת כיום של אסיר בישראל עומדת על כ-270 אלף שקל בשנה, והעלות השולית עומדת על יותר מ-300 אלף שקל בשנה. אי אפשר להתעלם מכך שהחזקת 15 אלף אסירים ועצירים עולה למדינה כ-4 מיליארד שקל בשנה.
אין ואקום: קסטיאל לא, אסיר שרירותי כן
כאמור, המדינה לא מצליחה לעמוד בהוראת בג"ץ בעניין מרחב מחיית האסיר, ומפרה את פסק הדין פעם אחר פעם. כמות המעצרים והמאסרים בישראל לא פוחתת, חרף השימוש הסיטונאי בשחרורים מנהליים. לאור העובדה כי מספר תקני הכליאה מוגבלים ויקרים מאוד, ברור שיש לנו, האזרחים, אינטרס כי השחרורים ייעשו באופן מבוקר ככל הניתן תוך בחינת מסוכנותו הנשקפת ושיקומו.
אין ואקום. על כל אי שחרור של 'קסטיאלים' למיניהם בוועדות שחרורים, שב"ס משחרר באופן שרירותי אסיר אחר בשחרור מנהלי. האם אנחנו לא מעוניינים לעודד ולתמרץ אסירים להשתקם על מנת שיזכו בשחרור מוקדם, כאשר האופציה החלופית היא שחרור אסירים באופן סיטונאי?
פרופ’ גזל-אייל במאמרו הנ"ל הרחיב עד כמה מנגנון השחרור המנהלי הוא בעייתי. "המנגנון לשחרור אסירים מסוכנים כדי לפנות מקום, גורם לכך שאותם אסירים משתחררים בלא תנאי, בזמן שאת העצורים ומבקשי השחרור על תנאי ניתן לשחרר בכפוף למגבלות משמעותיות שיקטינו את מסוכנותם".
עוד לדבריו, "השחרור המנהלי המוגבר, בצורתו כיום, גם מצמצם את היקף הפיקוח על אסירים משוחררים. כיוון שאסירים רבים מוותרים על השחרור על־תנאי ממאסר, בהמתנה לשחרור מנהלי, אותם אסירים משוחררים פטורים ממנגנוני הפיקוח שמטילות ועדות שחרורים על מי ששוחרר על־תנאי ממאסר".
ובכלל, האם עצם השהות של ה'קסטיאלים' עוד כמה חודשים בכלא תושיע את עם ישראל? האם איננו מעדיפים שאנשים יישבו כמה חודשים פחות בכלא אך שהותם שם תתמרץ אותם להשתקם ותקטין את המסוכנות שנשקפת מהם?
ההתמודדות עם העבריינים מורכבת ביותר
אמירה פופוליסטית נוספת מתייחסת לכך שלא הגיוני שאסיר ישתחרר כל כך מוקדם. לדוגמה, השחקן משה איבגי שוחרר על ידי ועדת השחרורים בסה"כ 5 חודשים לאחר שנכלא. אך זו אמירה טיפשית, מכיוון שמשך זמן הכליאה נקבע על ידי בית המשפט שהרשיע את הנאשם וגזר את עונשו. ועדת השחרורים מקבלת את גזר הדין כנתון, וממנו היא מוסמכת לקצר שליש.
החוק מגדיר מהם שיקולי הוועדה: "בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על-תנאי, תשקול הוועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא".
כאשר הוועדה החליטה לשחרר את משה איבגי בשחרור מוקדם, זעמה ח"כ נעמה לזימי וטענה שמדובר ביריקה בפרצוף של הנפגעות. לזימי העלתה טענות שאינן ממין העניין, אך בחרה שלא להתייחס ללשון החוק מכוחו פועלת ועדת השחרורים.
הפופוליזם לא עוצר כאן, אלא ממשיך גם בחקיקה להחמרת ענישה. בשנים האחרונות חברי הכנסת קידמו חוקים להחמרת ענישה וקביעת עונשי מינימום על מספר לא מבוטל של עבירות. תעשו גוגל עם המילים "הצעת חוק" + "החמרת ענישה" ותקבלו מבול של הצעות חוק להחמרת ענישה בשלל רחב של עבירות.
ההתמודדות של המדינה עם עבריינות היא מורכבת ביותר. בג"ץ בפסק דין "מרחב מחיה" לא הפך, בלשון המעטה, את ההתמודדות לפשוטה וקלה יותר. הפתרון הקל להתמודד עם המציאות הוא להשתמש בפלסטר של החמרת ענישה וקביעת עונשי מינימום, בלי להתעניין מה יהיו ההשלכות בפועל של חוקים אלה. הפתרון הקל לקבל מחיאות כפיים הוא להרתיע את ועדות השחרורים מלשחרר עבריינים בשחרור מוקדם.
לאף אחד מהפופוליסטים הקולניים נגד שחרורם של הקסטיאלים למיניהם לא אכפת שהתוצאה תהיה שחרור לא מבוקר של עבריינים מסוכנים. שחרור כזה לא יעניין איש, מלבד את הקורבן הבא של האסיר שהשתחרר בשחרור שרירותי מוקדם ואשר נשקפת ממנו מסוכנות.