אודהאב טאקריי. ''תאומו ההודי'' של בנט, במסע הבחירות שלו בדרך אל הקואליציה / צילום: Reuters, SOPA Images
קצת קשה להאמין, אבל קואליציות דומות להפליא של הפכים פוליטיים הגיעו אל קצן באותו השבוע עצמו, בעצם באותו היום עצמו, בישראל ובהודו. בכלל, הדמיון בין הדינמיקות הפוליטיות בשתי הארצות אינו חדל להפתיע. לפעמים נדמה שהן מתנהלות על פי אותו ספר הוראות עצמו, כמובן עם וריאציות.
ביום שבו הסתיימה כהונתו של נפתלי בנט בירושלים, תמה ונשלמה גם כהונתו של אודהאב טאקריי ( Uddhav Thackeray ) במומבאיי. ספק אם הם שמעו זה על זה. חבל. אולי הם היו יכולים להסתייע זה בנסיונו של זה.
מר בנט נפרד מן האומה בראיון כן ומעניין, שבו היכה על חטאיו, או לפחות על טעויותיו. הוא לא הבין ששיורו הפוליטי מחייב אותו להקדיש 40% מזמנו למפלגתו, הוא אמר (לערוץ 12), "יותר סילמן, פחות זלנסקי". הואיל ולא הקדיש, אנשי מפלגתו נשרו בזה אחר זה, עד שהאוויר יצא מריאותיה של ממשלתו.
זה בדיוק מה שקרה לטאקריי. הוא קם בוקר אחד, וגילה שמפלגתו התחילה להתאדות. כמעט שליש מצירי הפרלמנט שלה עלו בלילה הקודם על אוטובוס ממוזג, והובלו אל בית מלון במדינה שכנה. אחר כך הם הועלו על מטוס, והועברו אל בית מלון במדינה מרוחקת, כדי שידו של טאקריי לא תשיג אותם.
בימים הבאים הוסיפו צירי המפלגה לערוק, עד שטאקריי נשאר בעמדת מיעוט. לילה אחד הוא ארז את כל חפציו, ועזב את מעון השרד שלו. כעבור יומיים הוא הגיש את התפטרותו.
מרדו בציפיות הטבעיות
שני המסתיימים, בישראל ובהודו, עמדו בראש מפלגות ימניות, דתיות לאומניות קטנות. מקומם הטבעי היה זה של שותפים זוטרים בממשלה של מפלגת הימין הלאומנית הבכירה. אבל הם מרדו בציפיות הטבעיות, וכוננו קואליציה של הפכים עם המושבעים שביריביהם, אנשי השמאל החילוני. שותפיהם החדשים והלא-טבעיים העניקו להם את הכבוד להתייצב בראש הממשלה, אף כי רוב צירי הקואליציה באו דווקא משורות החילונים.
טאקריי לא היה בדיוק מקבילו של בנט. הוא לא הנהיג את כל הודו, אלא רק את מהארַשְׁטְרַה, המדינה השנייה בגודלה במדינה, שמומבאיי היא בירתה. אבל נסלח לו את אי-ההתאמה הפורמלית. במהארשטרה מתגוררים על פי הערכה 125 מיליון בני אדם, והיא גדולה ממצרים, מטורקיה ומגרמניה. אילו היתה עצמאית, היא היתה הארץ ה-11 או ה-12 בגודלה בעולם, משהו בין רוסיה ליפן למקסיקו.
מפלגתו של טאקריי נקראת שיב סֶנַה. היא טבועה בחותם הַהִינְדוּטְבַה, אידיאולוגיה לאומנית-דתית הינדואית. ההינדו הם הרוב הגדול של תושבי הודו, אם כי בהודו גם מיעוט בטל בשישים יכול להיות די גדול. המוסלמים הם רק 13% של האוכלוסייה, אבל זה אומר שיש לפחות 160 מיליון מהם.
מפלגת שלטון טבעית
קצת משונה לדבר על הדמיון בין ישראל להודו. מה כבר יכול לדמות בין ארץ דקיקה של עשרה מיליון לבין ארץ באורך 3,200 ק"מ, עם 1.3 מיליארד בני אדם, ועם 28 מדינות? הדמיון, כמובן, אינו נוגע לדמוגרפיה או לגיאוגרפיה. הדמיון הוא זה של דינמיקה. הפוליטיקה של שתיהן התפתחה בכיוונים דומים להפתיע במאה השנה האחרונות.
היתה להן מפלגת שלטון טבעית, סוציאליסטית, כל יכולה, שהנהיגה כל אחת מהן אל עצמאות, דרך מאבק בשלטון הבריטי, דרך חלוקה טריטוריאלית, דרך מלחמות עם השכנים המוסלמים. המפלגה השלטת בהודו היתה חילונית וסובלנית למדי. היא גם חשקה מאוד בשלטון. כל כך חשקה, עד שניסתה פעם אחת להיאחז בו בכוח.
הודו נעשתה עצמאית תשעה חודשים לפני ישראל. מפלגת השלטון הטבעית של הודו איבדה את השלטון בפעם הראשונה חודשיים לפני מפלגת העבודה בישראל. תחילה החלישה אותה התנגדות של קואליציה ליברלית, שרצתה להגן על הדמוקרטיה. אבל הקואליציה לא האריכה ימים. האופוזיציה העיקרית הגיעה מקרב הימין הדתי הלאומני, זה המאמין כי הודו צריכה להיות מדינת לאום ודת להינדו.
נצחונו הגדול של הימין ההודי בא ב-2014. הוא חזר וניצח בקלות ב-2019. מפלגת השלטון הטבעית חדלה להיות טבעית. למען האמת, היא כמעט חדלה להיות. בפרלמנט של 1984 היו לה 414 מושבים (מתוך 543). בפרלמנט הנוכחי יש לה קצת יותר מ-40, והיא אינה מוכרת אפילו כאופוזיציה רשמית.
לעטוף את הודו בכתום
בהודו יש דרגה ניכרת של ביזור סמכויות. ל-28 מדינותיה יש ממשלות נבחרות ופרלמנטים. באחדות מהן מפלגות אופוזיציה עומדות בראש הממשלה. הממשלה המרכזית חורקת שיניים. היא רוצה לשלוט בכל מקום. כשהיא מפסידה בבחירות מקומיות, היא מתחילה לחתור תחת הממשלה הנבחרת. בדרך כלל היא גם מצליחה להפיל אותה באמצעות עידוד של עריקה מסיבית.
קואליציית ההפכים במומבאיי היתה ניסיון נועז ליצור אלטרנטיבה להגמוניה של המפלגה השלטת. היא היתה מוּעדת לכישלון. רוב אנשי שיב סנה לא הבינו מדוע עליהם לספק תיקים ויתרונות חומריים לחילונים שנואי נפשם. הלוא היעד הוא להביס את החילונים, לעטוף את הודו בכתום (צבע גלימותיהם של הנזירים ההינדואיים), ולדחוק את המוסלמים אל השוליים המרוחקים. אילו עלתה יפה, הקואליציה במומבאיי היתה יכולה להעניק השראה גם במישור הארצי. אך בהיעדר הפכים, אין סיכוי סביר לשנות כיוון. המונופול של מפלגת הימין יימשך בהודו, וכנראה גם בישראל. אולי בנט וטאקריי יוכלו לתת קורס משותף על איך-מנסים-ורק-טיפה-מצליחים להחליף את השלטון.