הודו. הדביקה את הקצב של אוכלוסיית סין / צילום: Shutterstock, Don Mammoser
בשבוע שבו מטבעות היורו והדולר הגיעו לשוויון היסטורי, ואמריקה החבוטה והמפולגת הוכיחה את עליונותה על אירופה החבוטה והמפולגת פי כמה (לפחות בכל הנוגע למטבע העוגן שאליו נמלטים רבים מהמשקיעים כשהשמיים מתקדרים), כמעט פספסתי דיווח דרמטי לא פחות - על שוויון היסטורי ומהפך קרוב ביבשת אסיה. לפי דוח שפרסם השבוע האו"ם, הודו וסין השתוו בכמות האוכלוסייה שחיה בהן, ושתי הענקיות הללו מונות כל אחת 1.4 מיליארד איש, רגע לפני שהודו עוקפת אותה בשנה הבאה.
אם גם אתם פספסתם את המהפך, אתם יכולים לראות בכך עוד עדות לקושי של העולם המערבי להפנים שהדרמות הגדולות והתזוזות העצומות מתרחשות גם באסיה, ולא בהכרח רק באמריקה או באירופה. מעבר לכך, הדמוגרפיה המשתנה של שתי הענקיות האסייתיות הללו היא הזדמנות נפלאה להיווכח במגבלות התכנון, ובעיקר להפנים את הזמן הארוך שלוקח לספינה לסטות ממסלולה, גם הרבה אחרי שההגה כבר זז. זאת, לצד המשמעות המבהילה של צמיחה אקספוננציאלית (לא רק כשמדובר בריבית דריבית או בנתוני מגפה עולמית). וכמובן גם על המלכוד של מדינות ושל משפחות שרוצות וצריכות להתרחב ולצמוח, אל מול החשש המובן מצפיפות יתר.
שינוי דמוגרפי שלקח מאות שנים
בתחילת המאה ה-19, אוכלוסיית סין מנתה 322 מיליון איש - כמעט כפול מהאוכלוסיה בהודו באותם ימים. קצת יותר מ־200 שנה אח"כ, המגמה כאמור התהפכה.
ואולי הנתון הבלתי נתפס הוא ש-400 מיליון תושבים הצטרפו לסין, גידול נטו של 40%, בשנים שבהן השלטון הסיני אכף את החוק משנת 1979 שהתיר לכל זוג הורים סיני להביא לעולם רק ילד אחד. סין תמשיך לצמוח גם בחמש השנים הבאות, ותגיע לתקרה של 1.46 מיליארד תושבים בערך בשנת 2027, לפני שהיא תתחיל להתכווץ בחזרה.
גם הצמיחה האדירה בהודו מתחוללת חרף שינוי הכיוון של הספינה והמשפחה ההודית. לפני פחות משנה, בנובמבר 2021, דיווחה ממשלת הודו כי שיעור הפיריון של תושבי המדינה ירד ל-2 ילדים לאישה. במילים אחרות: לזוג הורים בהודו יש כיום פחות מ-2 צאצאים, מה שאומר שהאוכלוסיה אמורה להתכווץ (יחס תחלופה של 2.1 ילדים לאמא נחשב לכזה שמשאיר את האוכלוסיה יציבה, בגלל תמותה לא צפויה וכדומה). שוב, מה שמדהים זה כמה זמן השינוי לוקח אחרי שהספינה הסתובבה. בגלל הכמות האדירה של צעירים בגיל הפוריות, ולמרות שהם מסתפקים ב-2 ילדים לכל משפחה, הודו צפויה להגיע לשיא במספר תושביה רק בעוד 35 שנה, באזור שנת 2057, אז היא תמנה כ-1.65 מיליארד איש (כשבסין כבר יהיו "רק" 1.35 מיליארד אנשים).
שאלת ה-8 מיליארד (כמות האנשים הצפויה בעולם, לפי האו"ם, בנובמבר השנה), היא האם ההתכווצות הזו טובה או רעה. פחות אוכלוסיה (במשפחה ובמדינה) משמעותה יותר אפשרויות לחינוך טוב ויקר יותר, תשתיות פחות עמוסות, יותר השתתפות נשים במעגל העבודה, חלומות על צמצום פליטות פחמן וכדומה. אבל מצד שני - מילים רבות נשפכו גם על ההשלכות השליליות של המשפחות הקטנות בסין - הפינוק והלחץ על אותם ילדים בודדים ("קיסרים קטנים"), הפרת האיזון הטבעי בין גברים לנשים (בסין יש 115 גברים לכל 100 נשים) והעובדה שבעוד פחות מ-30 שנה למעלה משליש מהאוכלוסיה בסין תהיה מבוגרת, מעל גיל 65, וכל אדם עובד יצטרך לתמוך כלכלית בהורים זקנים ובילדים. לא בכדי, בשנת 2016 סין נבהלה מעצמה והמירה את המגבלה ל-2 ילדים למשפחה, ובמאי אשתקד היא התירה להביא גם 3 ילדים, אבל גם להסיט את הספינה לכיוון חדש לוקח הרבה מאוד זמן.
סין והודו הן רק דוגמאות לדאגה גלובלית
ובכל מקרה, סין והודו הן כמובן רק דוגמאות ענקיות. הפיריון בכל העולם המערבי הוא כבר שלילי (מתחת לאותו רף של 2.1 ילדים). שיעור הפריון בעולם בכלל ירד מ-3.5 לידות לאישה בשנות ה-80 ל-2.3 לידות כיום, ועם תחזית ל-2.1 לידות לאישה בשנת 2050 (כבר כעת, נכתב בדוח של האו"ם, האוכלוסיה בעולם גדלה בקצב הנמוך ביותר מאז 1950).
בישראל אגב הדאגות בינתיים הפוכות, והאוכלוסיה ממשיכה להכפיל את עצמה כל 3-4 עשורים. אבל גם פה המגמה די ברורה: שיעור הפיריון עמד על 2.9 ילדים ב-2020, לעומת 3.01 בשנת 2019 ו-3.09 ב־2018.